urs-fischer
מכיוון שאני כאן בתוך עולמי הצר, אולי איני חושב שצריך להפליג מעבר לעולם הזה, למרות שפעם זה נראה לי חשוב, פה ושם מעל לאינטרנאציונל המתעלה לגלובילזציה יש תמונות של פרורי זיכרון, ריח חריף של טרפנטין אולי למרות הקלישאה הנוסטלגית, ומגע של חושים שנטמעו בעיוורון וכאשר לעיתים הם קמים מחדש זה עונג רצוף ורצוי.
הביאנלות והעולם שמעבר לאינטימיות כובשים בכוחנות את כל תשומת הלב ונותנים מעט מהאינטימיות שאינה יכולה להיות מוצגת בתנאים הללו, היא בלתי רלוונטית כלכלית ואולי אינה חייבת לאירוע כפי שנידרש מכל מוצג.
כבר כתבתי על האינפלציה של הביאנלות, המונח אינו שייך לונציה בלעדית, הוא כמעט קיים בכל מקום, למרות שיש כינוסים בעלי שמות שונים הכוונה היא להראות את התוצרת במובן לא רק הכלכלי, אם-כי צריכים להודות שזו הסיבה העיקרית שמניעה סוג כזה של אירועים, התוצרת יש לה כמובן גם מרוח הזמן, או הנסיון לקטלג את מה שנחשב ככזה ובעל היגד של הזמן שנצרב כביכול בתוך המוצגים, היו זמנים שהיו מניפסטים, ברם כאשר הבנקים הם סנדקי האמנות העכשווית המניפסט מתייתר זו לא רק האינטימיות זו גם הריבונות שיש בקיומו של מניפסט, או הלוקסוס להיות לא חלק מהעדר הגדול המזדהה עם נטיה לגיבוש זהות קולקטיבית. למרות שחלק מהאוצרים היו רוצים כי לחלק מהקביעות שלהם תהיה משמעות מעבר לאירוע הציני.
בטיול הראשון שלי לונציה הייתי בגלל השהות לא בזמן הביאנלה במוזיאון האקדמיה בעיקר, החוויה האישית הייתה חשובה לי, למרות שהכנתי מראש רשימה ש"אני חייב לראות", לפי הספר של תולדות האמנות שהיה אז ברשותי של גומבריך, אבל כבר אז לא הייתי נכון אולי להכיר בערך הכלכלי החשוב אפילו לעצם שהותי הגשמית בונציה.
כשהגעתי לונציה אפילו בית מלון היה מעבר ליכולתי הכלכלית, המחיר היה אז מינימום מאתיים דולר ללילה, למזלי הייתי מצוייד בשק שינה, וכך מצאתי את עצמי מחפש מקום להניח את ראשי בלילות, הגעתי לגן ציבורי, שם מצאתי חבורה צעירה של אנשים מכל העולם, כולנו ישנו במין מעגל כזה, חלק ליוו את הלילה בפעילות מינית נמרצת, אני ניסתי להירדם, לא הצלחתי ממש, מוקדם בבוקר העיר אותי חייל איטלקי או שוטר, שנעמד מעלי וכיוון לעברי תת-מקלע, דוחק בי בשפה בלתי מוכרת לצאת משק השינה.
יש חוק שאוסר על לינה בחוץ, גם החוק הזה יש לו משמעות כלכלית, כשהצלחתי לקום התברר לי ששק השינה התלכלך בקאקי של כלב, ועבר עלי בוקר של ניסיונות ניקוי, קצת לאחר שהצלחתי הגעתי לתחנת רכבת, ושילמתי עבור מקלחת, ואז חזרתי לונציה.
ונציה אז הייתה בזמן פסטיבל, הגונדולות ליוו במוסיקה הקונצרטו הבורדנבורגי, ההליכה מעל תעלות מלווה במוסיקה של באך הילכה עלי קסם, והתרחשות הלילה נעלמה בתוך רוממות נפש, אולי אפילו שמץ של סטנדל סנדרום שהתמקם בתוכי ומחק כמעט כליל את הלילה המעיק בגן ציבורי בונציה.
המרחק בין חווית האמנות הפרטית שלי לאירוע הגדול כבר אז היה מרחק בלתי ניתן לגישור.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
