בזמן האחרון הוא בא ועוזר לי, מתעניין, כאילו הוא מבין שאין הרבה ברירות אומרים הרי שדם סמיך.. נו טוב.
הפעם הוא החליט להיות מבקר האמנות שלי, והסביר לי שפעם הייתי כישרוני, הכל התחיל מרישום שלאחר מות אבי, לקחתי תמונה שלו רציני ומתאבל כנראה על מותו אימו, אבי היה איש יפה.
היו לו פנים עדינות עיניים גדולות וכחולות, ופנים חלקות וכהות, לפעמים היופי היה לרגעים ואז הבעה של מחשבה לקחה עימה את היופי החמקמק, את גוון העור ירשתי ממנו, החלטתי לצייר אותו על סמך התמונה, החודשים האחרונים שלו היו קשים, הסרטן אכל אותו לאט לאט, לא משאיר הרבה, חוץ מהפנים, גם כשהמחלה התקדמה והוא היה מצליח להתגלח ברגעים מועטים של הפוגה מהכאבים, הוא היה איש נאה ונעים, גם אני חושב שאחרי שאני מתגלח אני נעים, לפעמים.
אז הוא אומר על הרישום הזה שזה מוכיח שאני כישרוני, ואז הוא מביט בי רואה שאני לא קונה את המחמאה, ואז אומר שאנשים שלא מבינים הם שמבינים, משהו כזה, הדיוט הוא המבקר האידיאלי, הוא אינטואיטיבי, אין לו תיאוריה ואו לימודים מאחורי דבריו הוא חווה משהו ולפי זה בלי קשר לשום דבר כמעט, הכמעט חשוב, הוא אומר את דעתו, ובדרך כלל הוא צודק, הרי אין לו מושג.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
