Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספורים קצרים וכל מיני’ Category

בשיפולי ואדי שיח, קרוב לבית הקברות, משתרע בוסתן שהוקם ע"י משפחה ערבית מאד עשירה, משפחת כיאט, בסגנון ערבי, עם תעלות מים, מהנחל, ועצי פרי כמו רימון וקלמנטינה שעדיין מניבים פרי.  המים עדיין זורמים בתעלות הסדוקות, המקום הועבר לעירית חיפה, והיא בתמורה מחריבה אותו ומזניחה כדרכה בקודש, מקום שהיה יכול להיות מקום מקסים, נהדר, עם אופי לוקלי מיוחד, מההיסטוריה של העיר חיפה.

בילדותי, בצוותא עם חברתי הבלונדינית הנעימה היינו מבלים שעות בבוסתן, ולעיתים מתרחצים בבריכה – שכיום מוזנחת, ומשתעשעים שעשועים השמורים לנעורים. היום אני גר בסמוך.

בוס1

 

בוס5

 

בוס4

בוס2

מיכאל ק

Read Full Post »

בלי דרמטיות גדולה אנחנו עוברים מסע, גם הציניקנים, המסע הזה במילים פשוטות הוא החיים, מי שסוטה לשבילים צדדים מגלה שהוא לא תמיד יכול להביט על הכל, או בעיקר מי שרואה, מבין עד כמה אנחנו צרים בראיה שלנו, גם הטובים, ובהחלט גם אלה שלא, אם יש צורך להשתמש במילה.

ככה יצא שתוך כדי דיבור עם מכר רופא, הוא מספר לי על כנסיה, ועברתי שם עשרות פעמים בחיי, ולא נכנסתי.

זו הכנסיה של החתונה שלפי האמונה הנוצרית בה חולל ישו את הנס הראשון, הפיכת מים ליין. כמובן שאין צורך לומר שאני לא מאמין בישו אולם ברם גם לא בניסים ונפלאות יהודיים אני לא אלוהימי כנראה, אבל אני אוהב את המסעות המתפתלים של אנשים מאמינים בתנאי שהם לא מפריזים.

בכל אופן שאלתי את עצמי למה מעולם בגילי המאוחר לא יצא לי להיכנס לכנסיה, הרי בעולם הייתי כבר בכמה כנסיות, ופה מגיל מאד צעיר אני עובר בכפר כנא, ולא רואה, לא שומע, עובר. אם אתה יורד מנצרת, ונוסע עד לכביש המוביל לטבריה, ולא תהיה מודע לזה לא תוכל לדעת על הכנסיה.

לא אחד אבל רבים עוברים כמו שעברתי בלי לדעת. כמה דברים כאלה בחיים במסע האמיתי, עוברים ליד, ואנחנו בכלל לא מבחינים בהם.

הכנסייה די קטנה, ומי שמאמין שידע שבאים לפה זוגות לחדש את יום הנישואים – לפי האמונה הנוצרית. לכבוד החתונה שערך ישו, אז הוא היה בכלל רבי יהודי מן הסתם אז מוחמד בכלל לא היה באיזור כך אומרים. בכל אופן המסע שלנו לא יכול להסתיים רק בשביל שבו הכל נהיר, ברור, ידוע מראש, לפעמים יורדים לשביל בשוליים כדי להבין ולהבחין היכן אנחנו נמצאים.

IMG_0114

כתובת פסיפס מימים קדומים.

IMG_0097

הכנסייה מבט מבפנים.

עברתי שם בכביש הראשי אין רמז, אם תשאל בן מקום חלקם לא נוצרים הם לא יודעים בעצמם, או משום מה לא מספרים.

 

מצאתי אתר המסביר את ההיסטוריה של המקום אז אביא את הדברים:

הכנסייה הקאתולית, המוחזקת על ידי המסדר הפרנציסקני, נבנתה ב-1879 במקום שבו נעשה על-פי המסורת נס היין שהיה הנס הראשון של ישוע שמסופר עליו בברית החדשה . מסופר על חתונה שהתקיימה בכפר יהודי גדול, קנה של ימי בית שני, ובמהלך החגיגה התגלה מחסור ביין לאורחים, כאן נכנסים ישוע ומרים אימו לתמונה ובכוחות משותפים הופכים את המים שבכדים לשפע של יין. הכנסייה אינה גדולה ובעל אולם אורך אחד ללא אגפים. במפלסיה התחתונים ואפילו במבנה הכנסייה עצמו נמצאים שרידים מכנסייה ביזנטית ומכנסייה גדולה שהיתה כאן בימי הביניים. ליד מזבח הכנסייה השתמר קטע מפסיפס ובו כתובות המעידות כי הכנסייה נבנתה על שרידי בית-כנסת מהמאה ה-4 לספירה. תרגומה של הכתובת הבולטת, בכתב ארמי-עברי: "זכור לטוב יוסה בן תנחום בן בוטה ובניו, שעשו את הטבלה הזאת. תהיה להם הברכה אמן".

http://www.mapa.co.il/%D7%9E%D7%A4%D7%94/%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA/93242

 

 

בכפר בנסיעה יש לחפש את רחוב הכנסיות משם מגיעים בסמוך יש כנסיה נוספת שהייתה נעולה בזמן שהייתי, כנסיה אורטודוקסית יוונית.

IMG_0160

 

הכניסה.

Read Full Post »

החוף ידע אסונות רבים בעבר, הוא חוף יפה ונקי יחסית עם שמורה צמודה, השבת הזו קיפח אדם את חייו בחוף, הייתי שם כשהגיעו כוחות ההצלה, הייתה המולה, אבל הרבה פחות משניתן היה לשער, או שזה רק נראה כך.

כשעברתי לחלק הצפוני ראיתי את החובשים ואנשי ההצלה מכסים את הגופה, היא הפכה לגופה, למרות שהייתה איש חי רק כמה רגעים לפני, מסביב אימהות צעירות וילדים המשיכו לשחק, הסתכלתי על השמיכה, היא השאירה לי מבט חטוף על בהונות הרגל. ואז המשכתי, מאוחר יותר שמעתי שלא רחוק שחקן ידוע שזה אך ניצל מסרטן מדומה, טבע לאחר שהציל את אחיינתו, הוא נאבק על חייו.

כשהייתי ילד, נער ממש רך בשנים, אני וחברי עשינו בחוף יום אחד מעשה קונדס, התפשטנו במים, ואת בגדי הים שמנו סביב הצוואר.

שחינו במרחק של עשרות מטר מהחוף, ואז הים השתנה, או שפשוט נסחפנו לאיזור בעייתי עם זרמים חזקים, ככה במשך דקות ארוכות נאבקנו בגלים. אני זוכר שבאיזשהו רגע הפסקתי להיאבק ונסחפתי, את האנרגיה שמרתי כדי לצוף מעל המים. מאיזשהו שלב ניתן היה לחתור ולשחות חזרה לחוף, בחוף המתינו לנו מאות מתרחצים שראו את הדרמה, היינו עירומים, זו לא הייתה תקופה מתירנית. אבל איכשהו כשהגענו מטרים ספורים מקו החוף, הצלחנו תוך הפניית עכוזי נערים גמישים וכנראה לבנבנים לעשות מחווה לקהל כשאנו עוטים מחדש את בגדי הים.

החוויה הזו למדה אותנו עד כמה הים אכזר, עד כמה הכוח של הגלים בלתי צפוי, ברגע אחד הכל יכול להשתנות, אף שחופי הארץ יחסית רגועים. כל שנה הים לוקח לחיקו אנשים.

IMG_0138הבונים

IMG_0154הבונים

מ.ק

Read Full Post »

אם אדם נוסע באמצע הלילה ברחובות חיפה הוא צפוי לראות חזירי בר, בלילה הם הולכים בכבדות ברחובות ולפעמים הם מופתעים לראות בני אדם מהלכים לצידם. לפני כמה לילות בעודי עולה בעליה לכיוון ציר מוריה שמתי לב לכלב די גדול, זקן, שיערות ראשו שרעמה עטרה אותו, היו לבנות. היה לו מראה מוזנח אבל הגודל והעמידה היו מרשימים.

הכלב היה אימתני וזקן, אבל כנראה מודע לכוחו המרשים בעבר הוא לטש אלי עיניים רושפות. עמדתי ללא תזוזה מביט בו והוא בי, בחושך, ויד אחת שלי נברה בכיס כדי למצוא את הנייד ולהנציח את הרגע הזה ואת הכלב.

אבל הכלב כאילו הבין ונעלם בחושך.

 

Untitled-1םךג גםע

Read Full Post »

כמו שהבטיח, והייתה שיחה טובה, תהיתי למה הוא בא בכל זאת זה נדיר, ואני חושב שהוא מריץ אותו כמו שעוזריו של רופא מכינים לו בחדר ניתוח את כל הכלים, מסודרים, אחרי שעברו תהליך מדוקדק, אני רגוע.

שמעתי על התוכניות של הוזיר, אין זה מענייני ולא לשם זה התכנסנו אבל בדבר אחד הוא עזר, הוא נתן לי להבין שאני צודק, והיום זה לא באמת מצרך כזה חשוב, הצדק.

החום משגע, אולי אפילו מורט את לשד החיים, אי-שם כאשר החלטתי לטייל באיזה איזור צחיח בזמן שהייתי עלם, נתגלתה לי בדואית, כמו כתם בהתחלה, כתם דהוי שרק העין מצליחה להבדיל מהנוף, אולי פאטה מורגנה – ככה עוברת מחשבה ראשונה, עד שהכתם המהביל הלך והתבהר, וראיתי בהתחלה את ידיה, ורגליה, ואת הטורסו עד שראיתי את פניה, או מה שניתן לראות, שום דבר לא היה שם מסביב, מדבר צחיח וכמה עצים פזורים ואיזה שיח שפתאום היה נעלם ואו מופיע מחדש עם משב רוח פתאומי, רק היא והחום, ואני, ולא רק אני, היו עוד חיילים עימי, ולא הפעם לא היה לצבא פולניה מה לתרום.

החום הופך למשטה ומעיק, הופך כל רגע של צלילות לנדיר, אוחז בי כאילו הוא יודע לסחוט ולסחוט כאילו אני לימון שחייב סחיטה עד טיפת חמיצותו האחרונה.

Read Full Post »

רוצים לצאת למרחב לצאת מכל הלחץ הזה, מתוגת הביחד המעיקה את זה ניתן היה לראות בחוף, אפשר היה ללכת מרחקים ואז לשבת ולשאול מה חדש, ואין מה לומר שום דבר, כי לא חדש ולא ישן, ולא כלום אותה כברת דרך שננעלת בסוף ליד פח אשפה גדולה מלבני בצבע ירקרק עם פס כתום שמפסיקה באחת את הדרך הסלולה.

בערך לפני שהלכנו משם הוא שאל אם אני רואה והסתכלתי וראיתי אכן זה היה יפה; חוטיני על נערה מתוח על עורה השחום צח וגמיש ובו-זמני מדיח, בהרגשת החדווה שאפילו הזיעה החמצמצה לא הצליחה להסתיר אפילו שדימעה של זיעה חדרה לעין, מאדימה את האישונים ושורפת כמו חומצה, אבל בסוף נפרדנו אחרי שזה היה המראה האחרון שראינו.

Read Full Post »

רוצה להקפיד ולהתאבל – היא רוצה שכל יום יהיה אבל  מזכירה לי את הזקנות מהאי ביוון עוטות השחורים, פעם שאלתי למה הן בשחור, ומישהו טרח להסביר לי שאלו המתאבלות, תמיד יש על מה ועל מי להתאבל, מישהו הרי מת לא מזמן, חייבים להיות בטראנס הזה, כנסיות קטנות נבנו מין מינאטורות של אבל, בתוך הכנסיות מן הסתם נשים קטנות מתאבלות., בזכותה האבל הוא ערך מוקפד, בנה לא חי, אם הוא מאיים לחיות היא הורגת את ניצוץ החיים שרק מנסה להשתחרר לעוף מתוכו, להמריא מתוך המחבוא, אישה מצא הבן, והיא מקפידה לריב עם האישה, יום יום, היא מכנה אותה בשמות, השם הכי רגוע: כלבה.

ואין יום שהיא לא תצא לאור ותצעק "אני לא יכולה יותר"  כך כבר שנתיים, היא מודיעה שהיא לא יכולה יותר, המעגל סביבה מתהדק, אין הרבה שנשארו מחוץ לחיצי הרעל, כמעט כולם נכנסו, חוץ ממני, בנתיים.

היא מקפידה לצעוק לתוך הנייד צעקות שלא אפספס חס ושלום, כל פעם היא באה מאחורי, ואז רוטנת, אני דומם, מתיחס אליה כמו אל רעש, כאילו אוטבוס שהמנוע שלו תפס טורים ופולט לעברי נהמות נעמד ומביא אותי לסף אי-היכולת להכיל את הרעש, היא כמו אטבוס בלי נהג, עולה במדרון, ומחליקה תוך ציפצופי עניות עד שאוזני מבקשות קצת הפוגה, אני נזכר שאני צריך להשתין, איזו הקלה. אני מתרחק ממנה ומודה לשלפוחית שלי על שהצילה אותי הפעם.

יום אחד הסברתי לה על האלמנה השחורה, היא הביטה בי כלא-מאמינה, אבל כבר זה היה במורד, כבר לא יכולתי לטפס חזרה, אולי זה היה בלתי נמנע, אולי פשוט האלמנה השחורה התקרבה אלי קרוב מידי. הסברתי לה אבל היא לא הצליחה להבין, היא לא מאמינה, היא יודעת שהיא רק היא יכולה להיות האלמנה השחורה.

Read Full Post »

עם רדת הערב, אני מתגלגל ברכבת למטה, לעירי, חוזר מירושלים, עייף אולי מרוצה אולי הוזה, דיכדוך נעים ותוגה ממהרים להשתלט עלי, אני לעיתים נזכר ושוכח מהר מולי יושבת אישה נאה, בהריון, מידי כמה זמן אנחנו מחליפים מבטים, ואני קורא ספר של מישל וולבק, פלטפורמה, סצינות מין די בוטות, השפה שלו משתלחת וקולחת, הוא אומר משהו והרכבת יורדת למטה למטה, אני מביט בה יורדת בשיפולי ההר, וחושב על משהו.

עשיתי עבודה בירושלים בשבוע הבא אני אחזור לעבוד שם, אולי אחזור עוד כמה פעמים, ירושלים זרה לי, אבל הדרך אליה נעימה, בדרך כלל אני קורא ספר, לפעמים אני קורא ומסתכל. בתל אביב עולים אנשים אחרים, חיילים, חיילים הם אנשים משעממים וקולניים, כאלה שלא רואים אף אחד ממטר וגם לא קרוב יותר, מולי איזה אחד סגפני שלא סותם לרגע, מעביר אצבע דקה בסמרטפון ומדבר כאילו לאלוהים שעונה לו במאולץ, אני עוצם עיניים, והרכבת ממשיכה להתגלגל.

 

Read Full Post »

תכופות כשבן חורין משתחרר ממשהו הוא נישא על כנפי דמיונו ואולי שוגה במרחב כאילו נסתיימו צרותיו וכל העצב נעלם.

 

בבוקר הכל התחיל בהרגשה אופטימית, משהו השתחרר בעיקר הרגשת המועקה שעמדה בתוכי כאילו שתלו אותה לצד הלב, בתוך חלל שהתמלא במים עכורים ומחכה להתנקז לאיזה אפיק שיוביל במידרון החלקלק אי-שם ועד לעיר הצפונית שבמרכזה נחל אכזב, עיר עזובה, כמעט מיואשת, עוד זכור היום שנסעתי לבקר את חברתי בקיבוץ, ולעיתים היינו אוכלים גלידה בעיר המאובקת אלא שאז סוסים דהרו בשדרה.

 

עכשיו נעלמו הסוסים, העיר נמנמה משהו והרכבת זחלה לאט עד שהגיעה לקצה, משם השתרכתי עד לרחוב והתחלתי ללכת הלאה עד למקום בו הפכתי למעט זמן שוב לבן חורין לחלוטין, מעט מידי זמן, אבל אפילו השעות שנקפו לא הצליחו להקהות את ההרגשה הנעימה של השחרור ממשהו שהעיק עלי לאחרונה .

 

הלילה ירד והגעתי לשלב הסופי, עומד מול האיש שלו חיכתי, השיחה קלחה ולרוב הייתה נעימה, בסופו של דבר נפרדנו, לא כמו ידידים אבל בהשלמה, נפרדתי משם, מרגיש ריק וקל.

לא אכלתי כל היום, הרגשתי רעב, אכלתי בייגלה כזה עם שומשום שחטפתי כדי למלא את הבטן, ועליתי שוב על הרכבת הריקה והקרה, וחיכתי שתתחיל לזוז דרומה, היא כמעט נרדמה והתכסתה בקור שהיה ניגוד מקפיא לעומת החום שבחוץ, ואז לאחר זמן הרכבת התחילה לזוז כאילו בלי משים כן ממש כך, חבורה צעירה הרימה קול בסמוך, ואני ניסיתי לנמנם בלי הצלחה, הרכבת המשיכה לקרטע עד שהאורות התחלפו והצללים הפכו למשהו מוכר, נמל ותרנים וצלליות של אוניות, ולפתע רעם עבה כזה ועמום של צפירה, ואט אט החליקה  בולמת בדריכות צורמת עד שנעצרה ואני שמתי את התיק על הגב והלכתי החוצה מהר, מנסה להיות יציב למרות שהגוף היה חלש, ועליתי ברחובות מעל, עליתי עד שהגעתי לואדי השומם כמעט, והיו שם בערך שלושה אנשים אחד שמן עם חולצה לבנה צועק בקול מתחת לפנס שהפך את הראש הקרח שלו למין זרקור בוהק והסתכלתי על האור וראיתי משהו עף, וזה היה מקק קטן שנחת לו ככה בקלילות ליידי, הבטתי לפתע על האוטובוס שהתקרב והרגשתי הקלה, עליתי עליו מהר, שלא יכנסו כל המקקים אחרי והאוטבוס החל במסע למעלה אט אט, עד שלבסוף בלי מרכבות סוסים הגעתי בשלום הביתה, חופשי סוף סוף לכמה ימים.

 

Read Full Post »

אולי זה מוקדם לציין כי לאחרונה הסתבר לאחד מתושבי הממלכה או שמא אחד מנתיני הצבא הפולני הגאה כי סברה שנחשבה בעבר לסברת כרס, ולא כרסו של ארכיטקט כלשהו היא בגדר הנחה מדוייקת.

הג'ינג'י מתגלה לאחרונה כחמדן, והאירגון לשלטון איכותי מתגלה כאירגון צדקני שחותר לדאוג למקורבים, אז בזמנו חוות בודדים היה כמעט בודד במערכה, אבל כיום המושג הוא גחלת רבים וטובים.

אופי הדברים מצדיק את המלחמה הבודדת שאז נתקלה בחומה בצורה של צדקנות וניסיון לסתימת פיות, גם היום השיטה נשארה דומה, נסיון להלך אימים שבצידו ניסיון השתקה או איום בתביעת סרק, מערכת המשפט בניגוד למערכת הפולנית שוקדת על מענה שיחריב מראש כל ניסיון להגיע לחקר האמת, צר לי אחד מחייליה הותיקים של המערכת על גישה זו.

Read Full Post »

Older Posts »