הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

אחת שיודעת הכל, גליה יהב, מניפה את החרב המתהפכת על תערוכה קצת שונה במובן של היכולת להסתכל, אולי אין שם באמת תגלית יוצאת מהכלל, והשאלה הנשאלת ע"י המבקרת האם באמת מדובר בשיוויון כוחות, כלומר האם באמת האאוטסיידרים נכנסים לשיח האמנותי או שזו מחווה ריקה שמזינה בעיקר רגש של חנופה לעממי, ונסיון להיות יוצא דופן על גבם של כמה אנשים שנבחרו בצורה אקראית והפכו לאאאוטסיידרים שלא ברצונם, כאילו הם חיות מעבדה, שנתלשו מהשדה הטיבעי שלהם ונכנסו בבת אחת לטרקלין המפואר של אניני הטעם.

טוב העמדה הזו ברורה, אבל גם אם יש בה קורטוב של אבחנה אולי נכונה, ממבט מסויים, היא בכל זאת נופלת בפח היקוש של איזשהו מיאוס מאד מונכח של ישראליות כביכול משוכללת ובעלת יכולות שאינה מתפשרת למול האותנטי העממי שאינו בר-שיח ראוי מבחינתה, שיח מעמדי, לפי המבקרת לעמך אין מקום, חריגה בחתי נסבלת להבנתה.

ציור רע כבר עדיף, "רע" במובן הטוב כדוגמת רפי לביא, ולא איזה אאוטסיידר עלוב מאיזו גומחה של מאבטחים עממיים.

http://www.haaretz.co.il/gallery/art/newexhibitions/1.1929547

***

בזמנו יצא לי לבקר במוזיאון גוגנהיים ניו יורק בדיוק בזמן כשעשו ואירגנו את התערוכה הכי מקיפה שנעשתה עד-אז לפחות. הייתי בתוך ההמולה ביקור תוך-כדי שרק בניו יורק אפשרי, תצוגה למתיו בראני, ראיתי גדודי פועלים מרימים הפקה ענקית, בומבסטית, המון כסף היה שם, המון יכולת, הכל היה מתוקתק, לא היה אפילו בדל של משהו לא מוקפד ומוזנח חס-ושלום, כל דבר היה בעצם או ניסה להיות הכי הכי, בחוד, בקצה, באיזשהי נקודה אפילו בלתי מובנת של השיא הבלתי-נגיש,  האוונגרד של האוונגרד, ברם משהו חידד לי את הנפילה או את הוולגריות של הכוח מה שהיום נכנס לשיח  כ..הון ושלטון, גם בשדה של האמנות הייתה ההפגנה שהתנהלה בדיוק באותו זמן מחוץ לכתלי המוזיאון של עובדים שפוטרו כי התקציב נגמר (האם הוא נגמר כי השקיעו מיליונים בתערוכה של בראני? מיד עלתה בראשי המחשבה הזו). בפנים יהום הסער של בראני במלוא חופן הדולרים שנדרשו לשם ההפקת הענקית הגרנדיוזית, אולם בחוץ עשרות עובדים עם שלטים קטנים סיפרו את הסיפור האמיתי, זה שלא רואים בעבודותיו הפאשיסטיות של בראני, את הכוחנות שלו שקיבלה אישוש מדמויות מופת כמו סרה ( מאד מאכזב לכאורה) ראיתי והתפעלתי, וגם נחרדתי, מול העוצמה הזו, מי אני הקטן בתוך כל המהומה הזו, ברעש שהיה בפנים של עשייה כוחנית עוצמתית מול השקט החרישי והלוזרי של ההפגנה בחוץ של עובדים מפוטרים של אותו אירגון עצמו, מוחים בשקט שלמשל לא אופייני לישראלים. גם שם זה היה סוג של שיח מעמדי באמנות.