הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

אלי ציפורי בגלובס, מביא את הדברים בצורה נכוחה ומתאר איך משטר בן גוריון בנה פה בכוונת מכוון משטר אפליה מושחת שהעדיף את התנועה הקיבוצית ואוכלוסיות מקורבות. הפירות של השחיתות של מפא"י קיימים כפי הנראה גם בפרשת השחיתות האחרונה המיוחסת לישראל ביתנו.

כמה ציטוטים מהמאמר:

ולמה? כי כשהגיעו העולים החדשים בשנות ה-50, בעיקר מצפון אפריקה, מרוקו, תוניס, לוב, יישבו אותם בעיירות פיתוח. וזה להבדיל מצורת ההתיישבות המקובלת שהייתה בארץ – התיישבות חקלאית במושבים ובקיבוצים. אגב, הקיבוצים סירבו באותה תקופה להשתתף בקליטת העלייה הזאת.

"העולים נקלטו במושבים ובעיירות, בהתאם לרציונל הבא: במושב אנחנו נספק לעולה החדש אמצעי ייצור, תקרא לזה הון-קפיטל או איך שאתה רוצה, נתמוך בו, נלמד אותו, נסבסד אותו, וכך הוא יקים עסק ויישוב חקלאי ויתקיים – ואילו בעיירות הפיתוח האנשים יהיו שכירים ויתפרנסו לא מהון שהם מקבלים מהמדינה, אלא מהעמדת כוח העבודה שלהם לטובת בעלי ההון.

"המדינה ניסתה לספק לשכירים מעיירות הפיתוח עבודות יזומות ולשלוח את העולים החדשים לעבוד בקיבוצים, אם בחקלאות ואם בתעשייה שהתחילה להתפתח. בשלב מסוים, אני לא יכול להגיד לך בדיוק מתי, היא זנחה את האחריות הזאת ואמרה: נעבור לשיטה של עידוד. התחילו לעודד את הפיתוח התעשייתי באמצעות תמריצים – מענקים, הטבות מס וכדומה. כל העידוד הזה בנוי על עידוד הון, כלומר אם אין לך ההון הבסיסי ההתחלתי, אתה לא יכול לקבל את התמריצים.

"כמובן, תושבי עיירות הפיתוח לא יכלו ליהנות מזה, כי לא היה ברשותם ההון הבסיסי. מי נהנה מהחלוקה לאזורי פיתוח? מי שהייתה לו יכולת לגייס שני דברים: גם הון ראשוני וגם יוזמה, שזה בעיקר התנועה הקיבוצית, וכשחוק עידוד השקעות הון התפשט גם לחקלאות, אז גם המושבים התחילו ליהנות מזה, מסבסוד הון ומסבסוד פרויקטים חקלאיים וכדומה.

"היושבים בעיירות הפיתוח נשארו מאחור. אני טוען שיש שתי אפליות, האחת היא בין מרכז לפריפריה, והשנייה היא בין עיירות הפיתוח ליישובים החקלאיים שמסביבן".

כל המאמר כאן:  http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000997877#fromelement=hp_daily_news