אפשר כמובן להתייחס לניצול הציני של בן גוריון וחבר מרעיו ובמיוחד מר גולדמן שבז לניצולי השואה אבל היה שם להתדיין עם נציגי גרמניה על הסכם השילומים האומלל. התוצאות להן נחשפנו בשנים האחרונות לא נולדו מתוך ריק, הייתה יד מכוונת שהביאה את החרפה הזו.
בן גוריון לא חש כמו רוב המימסד של מפא"י הזדהות ותחושת שיתוף גורל עם הניצולים הם היו כחומר בידו הגסה – והוא ניצל אותם ואת אומללותם עד תום כינו אותם בשלל כינויים מבזים החל מ " סבונים" ועד למי שהלכו "כצאן לטבח", עד היום קשה לניצולי שואה להפנות אצבע מאשימה למפא"י, בזכותם זכתה מפא"י לשרוד וזכה בן גוריון עצמו לשרוד בזכות אותם כספים אותם העביר למקורביו (כמו הקיבוצים) ולמטרה אחת עיקרית – ביסוס שלטונו. ניצולי השואה היו רק מין סמל לעת מצוא למימסד הציוני להתעטף בו במיוחד לניצול רגשות האשמה באירופה ובעולם ולסחיטת כסף שבמילא לא הועבר לניצולי השואה.
בגין שהתנגד נמרצות להסכם השילומים ביחד עם חלק מהשמאל שלא סגד לבן גוריון, לא היה שונה מבן גוריון בסופו של יום, עם עלותו לשלטון לא חל מהפך ביחס המימסד לניצולי השואה. או שהיה חלש מידי, או שזה לא עמד לנגד עיניו, וחבל שלא ראה לנכון לשנות את הגישה הציונית לניצולי השואה.
כולם נהנים לנגח את מי שנמצא בשלטון, לנסות לפנות למצפונו אבל האמת היא שציונות עצמה היא שבזה לחלשים אפילו אם הם מבני עמה, וניתנת האמת להיאמר שלא רק בניצולי שואה גם היחס לנכים ובכלל חלשים הוא חרפה במדינת ישראל בכלל והמימסד עצמו גס ביחסו לעני ולחלש ללא הבדל בין ימין ושמאל.
עוד שנים ישאלו שאלות, וצד אחד יאשים את האחר, מבלי לומר שמשהו עקרוני ובסיסי לקוי ביחס לחלש בישראל מיומה הראשון.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
