ב–21 ביוני 1977, בשעה 10:00 לפני הצהריים, יצחק רבין, החמישי בשרשרת ראשי הממשלות מבית מפא"י/מפלגת העבודה, העביר את שרביט ההנהגה למי שיהיה מעתה ראש הממשלה השישי, מנחם בגין, מנהיג הקוטב הפוליטי הנגדי מאז הקמת מדינת ישראל. עכשיו פסעו יחדיו לתוך לשכת ראש הממשלה, מושבו של רבין עד הנה, כדי "לשמש המוציאים לפועל של רצון העם", כפי שהצהיר רבין בהתאמה לתוצאות הבחירות לכנסת התשיעית. "המהפך".

וכך תיאר רבין את התהליך הדמוקרטי שנמשך דקות אחדות בלבד: "אני מסרתי לידיו את ראשות הממשלה. הוא קיבל. בירכנו איש את רעהו. ראש הממשלה מנחם בגיןתפס את מקומו. חבר הכנסת (מעתה) יצחק רבין הלך הביתה".

ואז ירד רבין לרחבת לשכתו עד כה ונבלע במכונית השרד שהסיעה אותו מרחוב קפלן 3 בירושלים לדירת הגג הפרטית ברחוב רב אשי 5 בשכונת נוה אביבים בתל אביב. "מצאתי את עצמי שבוי בזיכרונות", העיד על עצמו. אלה הובילו אותו במנהרת הזמן אחורה, 29 שנים ועוד יום, ל–22 ביוני 1948. הוא זכר בדיוק.

מדינת ישראל היתה שרויה בהפוגה הראשונה בקרבות שניהלה על קיומה הטרי מול צבאותיהם של שש מדינות ערביות שחברו לערביי ארץ ישראל. זו היתה מלחמה לחיים ולמוות. ב–12 במאי, יומיים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, העריך יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטה הכללי ולמעשה מפקדה הצבאי העליון של המערכה, באוזני המחליטים, מנהלת העם, כי "השאנסים (במלחמה) שקולים מאוד". עכשיו, ביוני, אחרי הסיבוב הראשון, רווח משהו.

ימי יוני היו ימי הפסקת האש הראשונים במלחמת העצמאות. רבין ובת זוגו לאה (אז שלוסברג) באו ב–22 ביוני בסביבות השעה 10:00 לפני הצהריים לביקור במטה הפלמ"ח, הממוקם במלון ריץ בשפת ימה של תל אביב. שניהם פלמ"חאים. היא עשתה את שירותה במחלקת ההסברה של המטה והוא פיקד עד לא מכבר על חטיבת הראל בקרבות על ירושלים. השניים ייעדו לעצמם ביקור בנתיב הקרבות בירושלים שבו לחם רבין עד לבוא הפסקת האש.

אבל עד מהרה השתנתה תוכניתם. רבין הבחין בהיערכות הגנתית במטה, שהתמיהה אותו. מנגד, בים, סמוך מאוד לחוף, נחשף לנגד עיניו כלי שיט רחב מידות. על רקעו גילה את אוזניו שלום חבלין, בכיר בפלמ"ח, כי זה יומיים התרחשה דרמה אמיתית, כמעט מלחמת אחים. דווקא כאשר צה"ל נמצא כבר בתהליך הקמה וכל הגורמים החמושים — ההגנה, פלמ"ח, אצ"ל, לח"י — כבר היו חלק ממנו, מפלצת העבר האימתנית של מלחמות יהודים מבית כמו התעוררה מחדש. מהו כלי שיט זה שכמותו לא ראיתי עד כה, שאל. אלטלנה, אמרו לרבין. אלטלנה, שאל, מה זה? "אוניית נשק של אצ"ל, מרד, ניסיון לתפוס בכוח את השלטון במדינה", בא המענה. אף אחד מהשניים לא ידע שאלטלנה היא שם העט של זאב ז'בוטינסקי, וכלי השיט נקרא כך כדי למנוע את נפילתו בידי הבריטים.

כוחות הטומאה

רקע קצר למען הקורא: אצ"ל, מחתרת צבאית יוצאת התנועה הרביזיוניסטית, שחלק על מדיניותו של הממסד הרשמי של היישוב העברי תחת השלטון הבריטי, אסר מלחמה על זה האחרון ופעל בנפרד למעט פרק אחד של אחדות "תנועת המרי העברי" (אוקטובר 1945 — אוגוסט 1946). לאצ"ל היה לובי מצוין בארצות הברית, שכינס תחת כנפיו חברי קונגרס, עיתונאים בכירים, סופרים, שחקנים ודומיהם. לובי זה, שהיתה לו שלוחה בפריז, רכש ב–1947 מחיל הים האמריקאי נחתת טנקים אמריקאית משרידי הפלישה לנורמנדיה במלחמת העולם השנייה. המטרה היתה לעקוף את ההסגר הבריטי על כניסת עולים לארץ־ישראל, כוח אדם צעיר שייטול חלק במאבק נגד הבריטים ובהמשך גם במלחמה על הקמת מדינת ישראל. ואם גם אפשר, להעביר בה נשק.

בשלב מסוים העריך סניף אצ"ל באירופה שהמשימה גדולה ממידותיו ואנשיו באו בדברים עם נציגי המוסד לעלייה ב' שעסקו ביעדים דומים, בהצעות לשיתוף פעולה בנושא הנחתת. המשא ומתן לא צלח. בסופו של דבר התגבר אצ"ל על המהמורות, עמס בנמל מרסיי על כלי השיט 916 מפליגים, בכללם גם צעירות, ומטען גדול של נשק, שניתן בהוראת שר החוץ הצרפתי ז'ורז' בידו ממחסני צבא ארצו.

הנחתת יצאה בדרכה לארץ בדיוק ביום שבו הוכרז על הפסקת האש הראשונה בקרבות מלחמת העצמאות, וכאן החלה להתגלגל שורת אירועים מפותלים. אנשי אצ"ל בחו"ל לא דיווחו על ההפלגה למפקדת אצ"ל בישראל, שפעלה בתיאום עם מערכת הביטחון. הסיבה — ידעו גם ידעו שבגין, משפטן אדוק, לא יאפשר להפר את הפסקת האש הבינלאומית ללא תיאום מוקדם עם מערכת הביטחון. אבל לבגין נודע דבר ההפלגה משידור בבי.בי.סי הבריטי שלו נהג להאזין בקפידה. הוא הורה לאלחוטאית האצ"ל לאלחט לכלי השיט לעצור בלב ים עד להודעה חדשה. בינתיים יצר קשר עם מערכת הביטחון. שני נציגיה, ישראל גלילי ולוי אשכול, הגיעו למפקדת אצ"ל בתל אביב, שם קיבלו דיווח מפורט, שהועבר בהמשך לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, והוא הורה להביאה לחוף נסתר, בשיפולי כפר ויתקין.

עכשיו החל משא ומתן בין שני הגופים. אצ"ל ביקש לצייד את גדודי אצ"ל בצה"ל, הדלים בנשק, ואת כוח אצ"ל בירושלים, שלא נכללה בגבולות מדינת ישראל, באמל"ח שהגיע בבטנה של אלטלנה. אך השיג והשיח עלה על שרטון. כל שרצו מפקדי אצ"ל היה להידמות להגנה ולפלמ"ח שמוזגו בצה"ל על ציודם ועל נשקם, מה לעשות ונשקו של אצ"ל הגיע אחרי שכבר החל להתיישם מיזוגו בצה"ל. המגעים, שתוכנם לא תועד בכתובים ולוקט ממקורות שונים, דו־צדדיים, העלה כי דינו של המשא ומתן נועד מראש לתבוסה. עדיין לא נרפאו פצעי התקופה שקדמה להקמת המדינה.

לפיצוץ במגעים היה קשר נסיבתי למשבר הפנימי האחר שמשל בכיפה באותם ימים. ההנהגה הפוליטית והצבאית של הפלמ"ח מיאנה למלא אחר דרישתו של בן־גוריון לפרק את המטה הנפרד של הארגון הזה, המקביל למטכ"ל הצה"לי. היה זה ישראל גלילי, מיוצרי הפלמ"ח, שהיה מעורב עד צוואר בדיונים עם בן־גוריון בשאלת עתיד המטה, אבל גם היה איש הקשר עם אצ"ל. ב–19 ביוני נועד עם בן־גוריון ועם לוי אשכול, מנכ"ל משרד הביטחון, ודיווח להם על המשבר. פרטי השיחה המשולשת לא תועדו, אבל הדיה הופיעו בהמשך במכתב מסכם לבן־גוריון ולשרי ממשלתה הזמנית של ישראל, שבו הציג גלילי תסריט אימים על כוונות אצ"ל: "…לנגד עיני קונספירציה נרקמת… גילוי ראשון של ניסיון לקיים משטר קבע של ארגון צבאי נפרד במדינה… אויבים מבית… הם רימו אותנו ולא הודיעו כי הם מכינים אונייה כזאת. אונייה כזאת לא מכינים ביום אחד… 20 יום אחרי שחתמו על ההסכם שהם מוסרים את כל קשרי הרכש. אם כן, זו היתה רמאות חמורה ומסוכנת ביותר ואז החלטנו לא להתעלם מזה… לפתע הודיעו כי האונייה בדרך… נוסף לכך הם לא הסכימו למסור את כל הנשק לצבא…"

כל אחת מפסקאותיו של גלילי ניתנת להפרכה. שום דבר בסיפור הזה לא נעשה בהסתר או הועלם. כך, למשל, ראש שירות הידיעות של המוסד לעלייה ב' חיים בן־מנחם הודיע לממונים עליו שהוא יכול לעכב את ההפלגה על ידי הפעלת אמצעי מסוים, אך קיבל הוראה לא לעשות זאת. המגעים של אצ"ל עם משרד החוץ הצרפתי היו ידועים לנציגי המוסד לעלייה ב' ולהגנה בפריז גם מפי מקורות צרפתיים מקומיים. וכו' וכו'. "הדבר מחייב החלטות ברורות ומהירות", תבע גלילי מממועניו במכתב הסיכום. הוא תיאר את אצ"ל בקווים עזים כאויב משותף שסכנתו מוצגת בעליל. אין מנוס מהנחה שגלילי קיווה להסב את הזעם של בן־גוריון כלפי סרבנותו של מטה הפלמ"ח להתפרק אל "הסטרא אחרא", דהיינו כוחות הטומאה, כפי שכינה את האצ"ל בכתובים.

מכאן ואילך התפתח משבר שהחמיר והלך וגרר קורבנות בנפש בשלוש זירות, בחוף כפר ויתקין, בצומת בית דגן ובחוף תל אביב וברחובות הסמוכים לחוף הים. קודם לכן הורד רוב הנשק בחוף כפר ויתקין והועבר למחסני צה"ל באזור וקיים גם רישום צה"לי על סוגיו וכמויותיו. גם העולים שהגיעו הועברו למחנות עולים.

עיר מקלט

במצוקתם, בחוף כפר ויתקין, תחת אש צולבת, החליטו מפקדי אצ"ל כי על אלטלנה לצאת לחוף תל אביב כשבגין על סיפונה. "פה לא תוכל לעשות שום דבר בשבילנו. אני רוצה שתפליג, כדי שתוציאנו מן המצור", אמר/ביקש/תבע סגנו הנאמן של בגין, יעקב מרידור. זו היתה הפעם הראשונה שמרידור פנה אל בגין בלשון ציווי. קודם לכן הגיש מפקד אלכסנדרוני, אלוף דן אבן, אולטימטום לכניעה בתוך עשר דקות. הוא הוזמן למפקדתו, אך מרידור חשש לחייו והניא אותו מכך. "תקוותי היתה שבתל אביב נצליח בסופו של דבר למצוא סידור לעניין", נזכר מרידור.

תל אביב נחשבה ל"אזרחית", כלומר, לא שמאלית, במושגי אותם ימים, וההנחה היתה ששם יתאפשר לנהל משא ומתן רוגע, כאשר ברקע אלפי תושבים רוחשי אהדה לאצ"ל. בשעה 21:15 פנתה הנחתת לעבר תל אביב, כאשר שתי קורבטות של חיל הים דולקות אחריה, ואף היו פה ושם חילופי אש ביניהן. יכולות התמרון של אוניית אצ"ל היו טובות יותר, מה גם שקברניטה, מונרו פיין, מתנדב מארצות הברית, הוביל אחת כזו במלחמת העולם. בשתי אוניות חיל הים פרצו מרידות זוטא. הן ישראלים והן מתנדבים שנמנו עם הצוותים סירבו למלא פקודת ירי. התברר כי האכילו את צוותיהן בסיפור קש על איתורה של אוניית אויב ערבית המפליגה מאיטליה לביירות וההוראה היא להתנקש בה.

בשעה 00:30 אור ל–22 ביוני, השליכה אוניית האצ"ל עוגן מול מלון "קטה דן", סמוך למטה הפלמ"ח. על פי הצעת מפקד האונייה אליהו לנקין, העלה אותה רב החובל מונרו פיין על שרטון, שריד קשוח של אוניית המעפילים "טייגר היל" שטבעה ב–1939. נימוקו היה כי "עכשיו יהיה ברור לכל אחד שאונייה על שרטון איננה עוסקת במרידות". על הגנת תל אביב הופקדה חטיבת קרייתי ויחידות משנה שלה, שנערכו לתפיסת החוף מול הנחתת. מכאן החל לילה ארוך שבו נסגרו רחובות ובתי קפה על הטיילת התרוקנו ממבליהם. נשלחו פטרולים ונערכה כוננות למניעת ירידה מהנחתת, מרופדת בהוראות לפתיחה באש. היערכות החלה גם במטה הפלמ"ח שהוכפף לצה"ל.

כאשר התברר שחיל הים לא הצליח למנוע את הפלגת אלטלנה, הוזעק מפקד חיל הים, גרשון זק, אל בן־גוריון. לצדו שהה גם אשכול. "כיצד", שאל בזעם, "לא ידעתם לעשות את הדבר האלמנטרי הזה, למנוע ממנה לצאת את כפר ויתקין ולהגיע לחוף תל אביב?" הוא ראה בכך כישלון צבאי מבצעי. זק גילה לו שהתנהל ויכוח בין ראש מטה חיל הים פול שולמן (לימים שאול בן־צבי) וקצין המבצעים של המטה שמואל ינאי. "בוויכוח הזה הכריע אי המעשה", סיפר זק. ואז הסב בן־גוריון את פניו אל אשכול, ושאל: "על מי יש להטיל עכשיו את הפעולה?"

בעת הצגת השאלה, כבר היתה ההיערכות בתל אביב בעיצומה. בעוד אלטלנה מפליגה, הפיץ מפקד חטיבת קרייתי, אלוף מיכאל בן־גל (רבינוביץ) פקודת מבצע שבה נרשם: "על אוניית נשק שהגיעה לחופי הארץ השתלטו כוחות אצ"ל. ממשלת מדינת ישראל החליטה פה אחד וציוותה לצבא ההגנה לישראל לנקוט בכל האמצעים להעברת הנשק לרשות הממשלה". פקודת המבצע הורתה על גיוס מיידי של "כל הכוחות שבמרחב ההגנה של תל אביב… במגמה לחסום בדרכים ידועות כל תנועה, חוץ מנושאי תעודות ש.ב. (שירות ביטחון), מכוניות אספקה ויחידות צבא שלנו". הוא הורה להגביר את השמירה על מוסדות הממשלה ומרכזים אחרים. ברחובות הנושקים לשפת הים היו ממוקמים מטות ומפקדות שונים של צה"ל, שבמטכ"ל התייחסו אליהם כאל יעד אפשרי.

באישון לילה נערך ניסיון להוריד סירה מהנחתת על מנת ליצור קשר עם מפקדת אצ"ל שהיתה ממוקמת בבניין בית החולים "פרויד" ברחוב לילינבלום תל אביב. אש שנורתה מתוך עמדת שקי החול שלמרגלות המרפסת במטה הפלמ"ח אילצה את הסירה לחזור למחסה מאחורי הספינה. היה זה לילה עמוס במגעים לא פורמליים בין אנשי אצ"ל ועל פי תחקירו של גרשון ריבלין, מעורכי ספר "תולדות ההגנה", אפילו התנהל משא ומתן מכריע. "האווירה כולה היתה בפאניקה", התרשם יוסי אורבוך, שעילעל במסמכים גנוזים של אביו המנוח צבי, מפקד חיל המשמר ליד חטיבת קרייתי, האחראית לביטחונה של תל אביב.

שליח מיוחד העביר חילופי פתקים בין בגין, שנמצא על הנחתת, לבין חיים לנדאו, בכיר במפקדת אצ"ל שהיה מעורב במגעים על המיזוג בצה"ל. התגלגלו העניינים כך שבשעה 03:40 אור ל–22 ביוני, שהו במטה חיל המצב גלילי, ידין ודוד כהן, עוזרו של גלילי. אורבוך ניסה לשווא לקיים שיחות קירבה בינם לבין לנדאו, איתן לבני, מפקד גדוד אצ"ל בצה"ל, ובן ציון קצנלבוגן, מוותיקי קציני אצ"ל. בשעה 04:00 לפנות בוקר דיווחו גלילי וידין לבן־גוריון בביתו על כישלונם של המגעים. לדברי גלילי, בשעת לילה זו אמר בן־גוריון שלא יהיה מנוס משימוש בכוח, לרבות תותחים. בסיום המפגש הסמיך בן־גוריון את שני אורחיו לנהל את המגעים עם אצ"ל ולנקוט "שפה איתנה". גם סבב נוסף של שיחות כשל.

מטה הפלמ"ח לכאורה לא היה מעורב במגעים. שלום חבלין הורה לאנשי מחלקות הקשר, השלישות, ההסברה, הסעד, רובם בנות, להיות במצב הכן. הוא עמד בקשר עם ידין, ראש המבצעים במטכ"ל, וכשסבר שיש התעצמות בקרב אנשי אצ"ל לעומת חוסר תגובה מצד חיילי חיל המשמר המתפקד במסגרת חטיבת קרייתי, הורה לו ידין "לארגן את הכוח, לא לאפשר לאצ"ל להוריד נשק מן האונייה". מהצד האחר נעשה ניסיון על ידי מפקדי היחידות של קרייתי ובנותיה לשדר ברמקול אל אלטלנה ולדבר עם מפקדה, אך הם נענו שתחילה יש לאפשר לשני נציגי מפקדת אצ"ל לעלות על האונייה לשם התייעצות. כך, הלוך וחזור, לשווא.

התברר כי "חייו של בגין" היוו שאלת מפתח. כפי שמרידור חרד בכפר ויתקין שמאחורי האולטימטום הלילי של אבן הסתתרה כוונה לחסל את בגין, כך חשש מפקד אלטלנה לנקין, שאם בגין יירד אל החוף בתל אביב ייגזר דינו למוות. במצב זה של תיקו לכאורה נפסקו המגעים.

במטה הפלמ"ח שררה כוננות קרבית של ממש, שהתבטאה בהיערכות לסוגיה השונים. ברגעי מתח אלה נקלע רבין אל המטה והבחין בהיערכות הגנתית. את ההסבר קיבל מחבלין. הוא כיוון את מבטו של רבין אל כלי השיט הגדול שעגן לא הרחק. "של אצ"ל", אמר, "מרד…"

אולי לא ידעו, ולכן לא אמרו לרבין, שמרבית האמל"ח מאלטלנה פורק בכפר ויתקין והועבר למשמורת צה"לית. אולי אף לא ידעו ולכן לא אמרו שעל סיפון אלטלנה מצויים אנשים מעטים, שהרי באיה הועברו למחנות לקליטת עולים.

רבין עלה על גג הבניין ובדק את סביבותיו. אחרי כן סר לחדרי המטה וקיבל דיווח על הקורות במשך הלילה עד לבואו. הוא ביטל את הסיור שהבטיח לזוגתו לערוך בירושלים והחליט למלא את הבקשה להישאר במטה הפלמ"ח. מאחר שהיה לובש מדים יחיד עטור ניסיון במטה, נתבקש וקיבל על עצמו את הפיקוד, כשהוא מורה להמשיך לבצר את הבניין.

בקו האש

נוכח המבוי הסתום, הוחלט על סיפונה של אלטלנה לשגר סירה עם אמצעי לחימה כלחץ על נציגי הממשלה לפתוח במשא ובמתן. כיצד ואיך נתקבלה ההחלטה לא נדע. על סיפונה נמצאו בגין, לנקין, פיין ושבתי נדיב, שהיה מעין קצין מבצעים. היה ברור ששיגור סירה חמושה יגרור תגובת נגד. עם זאת, שררה הנחה שהעימות האפשרי יצמיח טובה. נדיב הציע לקצין ותיק מוותיקי מלחמת העולם הראשונה, יונה פרגר הקשיש, לפקד על הסירה. הוא ביקש על נפשו. "אתה שולח אותי למוות בטוח", אמר לנדיב. אבל הוא הועדף בשל ניסיונו ושיקול דעתו.

סיפורו של פרגר לקוח מזיכרונותיו. הוא חילק את יורדי סירתו לשלושה כוחות. כוח אחד, בן חמישה לוחמים, חמושים במטול נגד טנקי (פיאט) ובנשק אישי במתחם קפה "פנורמה". כוח שני, זהה, מול מטה הפלמ"ח. ופרגר עצמו וארבעה נוספים, חמושים בשני ברנים ובמכשיר קשר, בעמדה ברחוב הירקון הסמוך. "פה מצאתי קבוצות חזקות מאוד של פלמ"ח; מקלעים מכל הצדדים, מהחלונות ומעמדות כיוונו עלינו את נשקם", שיחזר פרגר. הצדדים החלו בחילופי דברים קולניים. הפיקוד במלון ריץ החליט שלא לפתוח באש אלא אם כן יותקף. אמנון דרור, עד ראייה במטה הפלמ"ח: "בעמדה אחת כן ניתנה פקודת אש, אך אנשיה השתהו בלחיצה על ההדק".

"הסירה פרקה את נשקה על החוף בעורמה וחזרה אלינו", כתב מפקד אלטלנה בזיכרונותיו. לא עורמה היתה כאן, העיד אורי ברנר, אלא ש"לאצ"ל ולנו לא התחשק לפתוח באש".

הסירה חזרה לאוניית האם. "מילאנו אותה שוב נשק ושוב שלחנוה לדרך", תיעד לנקין.

"בשעה 12:35 התקרבה הסירה לחוף במסעה השני. אנשיה קראו לעבר החוף לא לגלות התנגדות. בטרם יכלה לעגון, פתח הצבא באש לכל הצדדים", העיד רב החובל פיין שהשקיף מהסיפון. עם זאת, "הסירה הצליחה להוריד קבוצת אנשים במרחק 300 מ' מצפון לאונייה, אך בכל פעם שניסתה לחזור נבלמה על ידי האש הכבדה".

מקור האש היה במרפסת של ויצו, מטה חיל המשמר. אורבוך: "לקחתי איתי חמישה מפקדים… ועם מכונת ירייה ומקלעים שהצבנו על המרפסת. פתחנו באש על סירת מוטור שהורדה מהאונייה לכיוון החוף". ברנר בטוח: "היחיד שפתח באש, לפחות הראשון, היה סעדיה קירשנבוים (סגנו של אורבוך)… בגלל שהם התחילו להוריד סירה ונשק והיתה הוראה מפורשת לא לתת להוריד את הנשק".

במוקד האש השני עמד מטה הפלמ"ח, תיעד אורבוך. "לא ברור לי מי ירה ראשון", העיד רבין. אורי רום, איש המשטרה הצבאית של הפלמ"ח שנמנה עם התגבורת בבניין, היה יותר ממוקד. "לפתע נשמעו שתי יריות מכיוון מלון קטה דן", שיחזר בזיכרונותיו. "היה זה אות מקרי, בלתי מתוכנן, לפתיחתה של אש תופת משני הצדדים".

"נפתחה אש עזה ממערב", המשיך רבין. "האנשים שעל האונייה אכן תפסו את עמדות הירי שהכינו וירו עלינו כאחוזי תזזית, צרורות מקלע ארוכים ויריות של רובים ניתכו על המלון, וגם אנו לא טמנו ידינו בצלחת והשבנו מכל הבא ליד", כתב רום.

"למזלנו היתה המרפסת סכוכה בבד ברזנט ירוק, להגנה מפני השמש. הסוכך מנע מנתזי הבטון והטיח שהעלו כדורים בקיר שמאחורינו ליפול על ראשינו", זכר רום, לימים מקימה של טייסת המסוקים בחיל האוויר.

"זה היה קרב בלי חוכמות. אנחנו ירינו והם ירו. אני כל הזמן צועק ומרגיע את אנשי האצ"ל שבבניין לצדנו 'רק אל תפתחו באש', והוא (מפקד הכוח) צועק לי: 'יהיה בסדר'. (אך) חילופי האש גברו", תיעד רבין.

אורבוך: "… נאלצתי להישאר עם האנשים בכל זמן היריות. ואמנם הפקודה הוצאה לפועל במלואה — מנענו כל תנועה מהאונייה ואליה… מהפלמ"ח הודיעו לי שאנשי אצ"ל ניסו לתקוף את הבניין שלהם והם פתחו באש עליהם וחיסלו עמדת פיאט ומקלע. מספר אנשי אצ"ל פצועים נראו מוצאים מהמקום".

רבין: "… פתחו אנשי האצ"ל באש רובים ומקלעי ברן על ריץ (המטה) והושבה אש. אחרי פרק זמן נורה ממורד המצוק פגז פיאט שפגע קצת מתחת לבניין. הפיאט הדאיג אותי".

ואז בא תורם של הרימונים. "אמרתי לרבין", נזכר עמוס אורן, ששימש קצין קישור בין המטה לבין חטיבת יפתח בצפון, "אנו מוקפים משלושה צדדים… רבין אמר: 'אל תסתכן, קח רימונים וחסל אותם'. ירדה פקודה מרבין לזרוק רימונים. ראיתי למטה שלושה חבר'ה. עיניהם ברקו והם היו נפחדים. רציתי לתת להם שאנס להסתלק. מול עיניהם שלפתי את הנצרה מהרימון כדי להפחידם. צבי ברלינר חיפה עלי. צעקתי: 'הסתלקו מהעמדה, אם לא — אני זורק את הרימון'. הם היססו. נושא הברן הרים ידיים ואמר, 'עצור, אנו מסתלקים'. והסתלקו".

רבין, שלה אורן מזיכרונו, השליך רימון לעבר העמדה שבה היה איש אצ"ל עם פיאט. גם עמוס חורב, סגן מפקד הגדוד ה–6 היה עד. "מהמרפסת ראיתי אנשים עולים מן החוף לכיוון ריץ ויצחק זרק את הרימון". רבין עצמו, במעמדים שונים, כמו גם בספרו "פנקס שרות", דיבר על הנושא בגילוי לב. "בתחילה זרקתי מלמעלה רימון אחד, אך הוא פגע בקיר בטון וחזר, ואז רצנו לקומה ג'. כשהיה נראה לי שעומדים לכבוש את מטה הפלמ"ח, לקחתי חמישה רימונים והשלכתי מהמרפסת. עמוס אורן, שבא עמי, זרק חמישה רימונים. כך חיסלנו אותם".

ברנר, שהיה לצדו של רבין בעת השלכת הרימונים, שיחזר שרבין השמיע קריאת "הורה" בעת השלכת הרימונים. "זה היה מחזה מזוויע, דרמה מחרידה; אחים מול אחים עם נשק ביד והורגים זה את זה…" העיד צופה אחר, קצין הרכש פנחס ואזה. ובהמשך, "אנשי האצ"ל החלו לצעוק. ביקשו הפסקת אש לפינוי נפגעיהם. הסכמנו והרשינו להם להעלות את הנפגעים ולעבור ליד ריץ מצד דרום. אמבולנסים הגיעו דרך רחוב מאפו. איני יודע מי הזמין את האמבולנסים".

על פי רבין, "היו שעות של קרב, כאשר במהלכו השתמשו בכל סוגי הנשק, מכונות ירייה, רובים ורימונים". על פי רום, "האש נמשכה כשעה עד שנראו על הסיפון (של אלטלנה) נפנופים של דגל לבן. קיבלנו פקודה לנצור את האש. השמועה במרפסת אמרה כי מתנהל משא ומתן אלחוטי בין הצדדים והוחלט על הפסקת אש".

"זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן־גוריון לבצע — ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא היתה כל ברירה", חזר רבין לנושא ב–1977, כאשר התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לראשות הממשלה.

עיתונאי ישראלי דיווח לעיתונו: "יורים מהגגות. יורים ברחובות. יורים מלפנים ומאחור. כל האזור אש. חיילים נראים חומקים ליד קירות הבתים. אחרים מתייצבים ברחוב כדי למנוע מעוברים ושבים וכלי רכב מלהיקלע לטווח האש. לפעמים קשה לדעת מי יורה במי. כדורים שורקים מעל ראשים ונתקעים בקירות בתים. אנשים מחפשם מחסה. יורדים למקלטים. מסתתרים מאחורי קירות".

ראש הממשלה הורה לצה"ל להכניע את אלטלנה בכל דרך אפשרית. ההוראה הועברה במישרין לידין, וידין חיבר מסמך "סודי בהחלט". היתה זו פקודת מבצע מפורטת, בנוסח הצבאי המקובל, אלא ש"האויב" במקרה זה היה אצ"ל. המכותבים, גורמים צה"ליים, נצטוו "להביא את האויב הנמצא באונייה ליד חוף תל אביב לידי כניעה ללא תנאי בכל האמצעים ובכל השיטות העומדים ואשר יעמדו לרשותך".

הרבה קני נשק הופנו אל מול אלטלנה. "יהודים יורים ביהודים", שלוש מילים אלה הפכו להיות סיסמת מפתח בקרב המחנות הלוחמים. בין לוחמי הצבא נתגלו סרבני ירי. אלה הכעיסו את רבין. אמנון דרור, שהיה לצדו של רבין, ראה אותו מטפל באופן נחרץ באחד הסרבנים ומטיח בו ביטויי גנאי. הלה שכב על הקרקע וסירב לכוון רובהו נגד אנשי אצ"ל. היה זה ירמיהו שטיין, בן 21, שהוא ואחותו נעמי שטיין, צעירה ממנו בשנה, הוגדרו כסרבנים חלקיים.

על סיפונה של אלטלנה היו פצועים לא מעטים. ביניהם שני בכירים, אברהם סטבסקי (שמת אחר כך) ושמואל מרלין. רב החובל התקשר באלחוט אל המפקד הצבאי שלא ידע את זהותו וביקש להורות על הפסקת אש. הוא ביקש להחזיר את הסירה היחידה של אלטלנה שעוכבה בחוף כדי להעביר בה את הפצועים קשה. המענה היה שעל אנשי אצ"ל לחדול מפריקת הנשק.

שעת האפס

מפקד הפלמ"ח יגאל אלון הגיע למטה הפלמ"ח. הוא הבחין ברבין ונדמה היה לו ש"יצא מכליו". מעולם לא הבהיר למה התכוון בצמד מילים זה. אלון נתבקש: "קח את הפיקוד". הוא דיווח לידין, "אצ"ל השתלט על תל אביב". רק שני איי התנגדות נותרו חסינים, מטה הפלמ"ח ומטה חיל הים. "מפקדת המחוז (חטיבת קרייתי) לא שולטת בעיר". הוא נקרא לבן־גוריון. שיחתם נמשכה רק 15 דקות. בשיחה זו לא נרשם פרוטוקול וכל מה שפורסם בקשר לכך בא מפי אלון. הסופר האמריקאי דן קורצמן, שחיבר ספר מקיף על מלחמת העצמאות, שמע מפי אלון פרטים על שיחתו עם בן־גוריון. "לדבריו, בן־גוריון אמר לו, 'אנו ניצבים בפני מרד גלוי. לא רק תל אביב בסכנת נפילה בידי המורדים. כל עתיד המדינה הזאת הוא על כף המאזניים'". גם הביוגרף של בן־גוריון, מיכאל בר זוהר, מסתמך רק על עדותו של אלון, לאמור: בן־גוריון פנה אליו בקול דרמטי ובחריקת שיניים: "תפוס את בגין! תפוס את בגין!"

אלון, מפקד מבצעי מהולל, התמנה למפקד הפעולה בתל אביב והתארגן מהר מאוד. הוא הקים את מטהו במחנה יונה, לשעבר מחנה נופש והבראה של חיל האוויר הבריטי, והיום גן מלון הילטון. הוא התמקם בצריף ששימש את המפקד הבריטי. שם הקוד שנבחר למבצע היה טיהור, לכאורה מונח תמים, אבל בעל משמעות לוואי צורמת מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה כאשר בעלות הברית ביצעו דנאציפיקציה, דהיינו טיהור מהנאציזציה. רבין מונה לסגנו של אלון וקצין המבצעים שלו. כוחותיו המובחרים של הפלמ"ח הפכו להיות עתה מבצעי הטיהור.

בן־גוריון היה מעורב באורח ישיר בתכנון הבסתו של אצ"ל. בהוראה ששלח למטכ"ל, כמובן לראש אג"ם, ידין, נאמר בפסקנות: "אוניית אצ"ל צריכה להסגיר עצמה לרשות הממשלה בלי כל תנאים. למען בצע הסגרה זו, יש להשתמש בכל הכוח הנדרש למטרה זו".

בשיחה בעל פה הורה לידין, על פי עדותו, "להפעיל אש תותחים על האונייה, כי זו הדרך היחידה להכניעה. ביקשתי ממנו את הפקודה בכתב, חשבתי שזה נושא כה גורלי שעלי לקבל פקודה וחתומה". הבקשה מולאה. שעת האפס להפעלת התותח נקבעה ל–16:00. בדוח המבצע סיכם אשר גונן, מפקד הסוללה, "תפקיד הסוללה היה לפגוע…" עורך "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, חיבר אז את קינתו ההיסטורית שנסתיימה במשפט הבא: "שברי גדול כים והאסון מחריד. כולנו נוצחנו עתה, כולנו הפסדנו. ולא ניטהר אלא במעיינות אהבת ישראל".

"האונייה בוערת", רשם רבין. "קולות של פיצוצי תחמושת בוקעים ממנה. אנשים קופצים מסיפונה לים. אנשי האצ"ל שעל החוף נתקפים היסטריה, צווחים: 'בגין על האונייה! בגין על האונייה! הצילו את בגין!' אנשי הפלמ"ח האמינו… אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש. איני יודע אם מנחם בגין נמצא על האונייה. אני יודע שהאונייה בוערת, שהפרשה הזאת מחוסלת ואין צורך בנפגעים נוספים. אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש".

הם לא הצליחו לפגוע בבגין, אף שהיה על האונייה. "אין שמחת מנצחים", כתב רבין, אבל הוא מילא פקודה: "ההוראה אומרת לעצור את מפקדי האצ"ל, כולל מנחם בגין. יצאתי בראש פלוגת שריוניות למלא את ההוראה…" אבל בגין לא נלכד ורבין עוד היה עסוק במבצע יממה נוספת.

במסגרת מבצע "טיהור", שבו נעצרו מאות אנשי אצ"ל, החליט בן־גוריון לבצע הליך משפטי מהיר שבו ייבדקו כמה מרכיבים, שהמענה עליהם יקבע אם ישוחררו. לשם כך מונה שופט בית משפט השלום שלמה לובנברג. לנגד עיניו התנהל מאבק יוקרה בין התביעה הכללית של מטה הפלמ"ח לבין השירות המשפטי והתביעה הכללית של צה"ל. מאבק יוקרה שבסיסו היה התנגדות מטה הפלמ"ח לפירוקו. התגלגלו העניינים לכך שהתובע הכללי של הפלמ"ח, יצחק מזן, הודיע לשופט כי מבחינה מקצועית אינו רואה עצמו כפוף לתביעה הכללית של צה"ל. מזן יצא לחפש סעד אצל מפקדיו בפלמ"ח, ועל דרכו נזדמן רבין. רבין שמע את דיווחו והלך בעקבותיו לצריף שבו ניהל השופט את משפט עצורי אלטלנה. "פרץ דין ודברים בין רבין לבין השופט", שיחזר מזן, "ורבין שלף אקדח ואיים על השופט". דבריו אל השופט היו אלה: "זה שטח צבאי! אם לא תבצע את ההוראות אשתמש בנשק כלפיך". "אני פועל מטעם שר הביטחון", הגיב השופט. "לא קיבלתי שום הוראה מבן־גוריון", השיב רבין.

את דבר מרכזיותו של אקדח או "כמעט אקדח" בתהליך שיפוטי אישר גם קצין המשפטים הראשי בנימין כהן. כאשר מזן יצא לחפש סעד אצל מפקדיו ואיתר את רבין, הורה השופט לכהן לתפוס את מקומו ליד שולחן התביעה. "אחרי חקירה או שתיים שניהל כהן נכנס מזן שאני מעריך אותו… נורא נרעש, בא כמעט עם אקדח להגן על הפלמ"ח… (כאילו שואל) מה התובעים הכלליים האחרים והמטה הכללי באים לעשות פה?" שיחזר כהן.

"בין מנחם בגין וביני לא היתה מעולם יריבות אישית", הירהר רבין בינו לבין עצמו, בעת שהעביר לו את ראשות הממשלה. יריבות אישית לא היתה, להפך. בעת אירועי אנטבה, בגין, כראש האופוזיציה, הודיע שיתמוך בכל צעד שעליו יחליט ראש הממשלה רבין. אבל בהחלט יכול היה להיות שסיפור העברת השלטון לא היה מתרחש אילו כדור אחד, מאינספור הכדורים שנורו על ידי חייליו של רבין על אלטלנה בעת היות בגין עליה, היה מקפד את חייו.

אחרי הירצחו של רבין פרצה מאי שם רוח עוועים, שמדי פעם נושבת מחדש, שביקשה לקבע מצב, לאמור: זה הגיע לו, שהרי הוא היה הרוח הרעה באלטלנה, האיש מאחורי התותח שהעלה את אלטלנה באש. במקרה הזה קול המון הוא לא כקול שדי. לא רק עדותו האישית, המדויקת, מצביעה על היעדר כל קשר בינו לבין התותח, אלא גם שפע המסמכים המאפשרים לתעד את הפרשה הכואבת בכללה, לכל פרטיה.

כעבור שלוש עשרות שנים רשם מפיו העיתונאי דב גולדשטיין, שסייע בעדו בכתיבת זיכרונותיו, לא הבעת חרטה, אבל כן הרהור שני: "אפשר כי מראש לא נתכוון מנחם בגין, אלא להעשיר את הלוחמים בנשק נוסף ובתחמושת".