סא"ל יאיר נפשי, מג"ד 74 של חטיבה 188 נלחם בגזרה הצפונית. כשגזרת רמת הגולן נחלקה לשניים הוא סופח לחטיבה 7. סא"ל נפשי סיפר לאביגדור בן-גל, מפקד חטיבה 7, שבן משה, קצין השלישות החטיבתי של 188, מחזיק בצוותים כולל צוותי טנקים של גדוד 74. כתוצאה מכך בן-גל רצה לספח את החיילים הנותרים של חטיבה 188 אליו ופקד על בן משה לעשות כן. בן משה סירב, ועקב כך בן-גל עצר אותו. במשפט שהתקיים בפני סגן מפקד האוגדה תא"ל מנחם אבירם (מן), גיבה אבירם את בן משה והתיר לו להמשיך בפועלו.
על בנייתה מחדש של חטיבת "ברק" הוענק לבן משה צל"ש. בצל"ש נכתב: "במלחמת יום הכיפורים שימש רס"ן בן משה כמפקד שלישות חטיבתי. עם פרוץ המלחמה עסק באיתור נפגעי יחידתו ובחילוצם. יחד עם קציני מטה אחרים, נרתם לארגון כוחות חדשים של צוותי טנקים ושליחתם במהירות בחזרה לקרב. במעשיו אלה גילה יוזמה, תושייה ודבקות במשימה"[1].
אותו בן משה הוא המזים העיקרי שיוצא חוצץ נגד נפשי ויתר מטילי הספק בספורי הגבורה, מה ששכחו לספר לנו הוא שכבר אז היו קרבות בתוך הטנק, של כוחותנו אלה באלה, כפי שמופיע בויקי. רק עכשיו מתגלה הסיפור על קרבות לא רק נגד הסורים בהם עסקו כוחותינו.
אנחנו מכירים את מלחמת הגנרלים של המלחמה הזו ועוד מלחמות, גבורה לא הייתה שם.
הספור הזה מוכיח עד-כמה אנו הציבור לא יודעים, עד כמה קל לעשות מניפולציה ב"דעת הציבור" אין ספק שאם מטילים ספק באמת על סיפור צביקה צריך קודם כל להטיל ספק בבן משה, הרי הוא כשליש זכה לעיטור בעצמו.
מישהו יצטרך בעתיד להניח יסודות אמת בסיפור קשה לשפוט, אבל על פניו הרגשת הקורא כי לא הכל סופר כי כוח צביקה אינו רק צביקה, כי הוסתרו פרטים, ולא כל נימוקי הוועדות לעיטורים מניחות את הדעת.
ספור בפני עצמו הן התגובות "טוקבקים" בעיתון הארץ, מילא הצנזורה, באופן כמעט ודאי כל אימת שנסדק ספור גבורה מזן מסוים של קיבוצניק או דמות ממפא"י עולם מגיבים ומטיחים אשמה בעולי מרוקו, במזרחים, בסגנון פאשיסטי נמוך, וכמובן עיתון הארץ מתיר השתלחות זאת. נראה כי להיות מפא"י זה מקצוע, אפילו מחלקים עיטורים לבעלי המקצוע האלה.
לאחרונה מתחיל סיפור הפנסיות התקציביות שהן פשע חברתי נגד רוב העם היושב בציון לעלות ולהתברר. על זה יש להוסיף את פושעי הגלימה השופטים שחיים עם פנסיות אדירות ושופטים עם עני ללא כל פנסיה, עליהם יש להוסיף מפעלים כמו התעשיה האויירית ושלל פושעיה שפועלים במימון תקציבי, ועוד שלל פושעים חברתיים עם פנסיה תקציבית שבגיל צעיר ממשים פנסיה ומפסיקים לעבוד ועושים מאיתנו צחוק.
את השקר רקחו גנרלים במדים שאנחנו מייחסים להם בטעות איכפתיות ופטריוטיות, מסתבר שרמטכ"לי צה"לן הם לא יותר מנוכלים והאמת היא שבהכירנו חלק מהם, אין פליאה רבה.
רק לרמטכ"ל ולחברי הכנסת יש סמכות כזאת: לקבוע בעצמם את הפנסיה שלהם. רק שבעוד בכנסת ניצול הסמכות הזאת נעשה באופן שקוף לעין הציבור – בצה"ל זה נעשה במחשכים.
המיתוס של אנשי פאנפילוב הוא סיפור גבורה שהתרחש, כביכול, במהלך קרב מוסקבה באמצע נובמבר 1941. לפי הסיפור, שפורסם לראשונה בעיתון הסובייטי "הכוכב האדום", 28 לוחמים מדיביזיית חיל הרגלים ה-316 בפיקוד איוואן פאנפילוב, גרמו אבידות כבדות לכוח שריון גרמני שתקף את עמדותיהם, במהלך קרב עיקש שארך 4 שעות באזור תחנת הרכבת דובסקובו, במבואות מוסקבה. כל הלוחמים הסוביטיים שהשתתפו בקרב נהרגו במהלכו, אך עמידת הגבורה שלהם בלמה את ההתקדמות הגרמנית בגזרה שהוחזקה על ידם. כלי התקשורת הסוביטיים ניפחו את הסיפור, והשתמשו בו כמופת לגבורת לוחמי הצבא האדום בלחימה נגד הצבא הנאצי. במיוחד זכתה לפרסום אמירה, שיוחסה לפוליטרוק קלוצ'קוב, שפיקד על היחידה הסובייטית שהשתתפה בקרב : "רוסיה גדולה, אך אין לאן לסגת. מוסקבה מאחורינו". החיילים שנטלו חלק בקרב, זכו לעיטורי גיבור ברית המועצות לאחר מותם,
ועוד:
המעשה ושאר מעלליה של הדיוויזיה היוו רקע לספר 'אנשי פאנפילוב', שתורגם לעברית ושימש כהשראה ללוחמי הפלמ"ח. מיתוס הגבורה של "אנשי פנפילוב" המשיך להתקיים בברית המועצות עד שנות ה-90 של המאה ה-20, למרות שכבר בשנת 1948 קבעה חקירה חשאית של הפרקליטות הצבאית הסובייטית, שמרבית הפרטים שפורסמו לגבי הקרב בדובסקובו, כולל שמות הלוחמים שהשתתפו בו, היו המצאה עיתונאית חסרת בסיס עובדתי. שישה מהם נותרו בחיים; אחד נמלט ושירת כמשתף-פעולה במשטרת העזר הגרמנית.
בימים האחרונים הרשת גועשת קצין ישראלי מודיע כי הסיפור על "כוח צביקה" אותו טנק בודד שהציל את עם ישראל הוא סיפור מפוברק. האם בהשראת "אנשי פאנפילוב"?
מה שכן ניתן לומר שגם בתוך החברה הישראלית נבנו מיתוסים שקריים חלקם מתחיל להיפרם, המיתוס של צביקה הוא אחד מהם כנראה אף שבמקרה של צביקה ברור שלא הוא זה שיזם את הבדיה, ואפילו ניסה למתן אותה, אבל במשך שנים הוא "נשא בעול" הלך מבית ספר לבית ספר והמשיך ולהאדיר מיתוס שקרי. מדאיג עד כמה מחנכים את ילדי ישראל על שקרים.
בערוץ 2 מעלים תחקיר המודיע כי ספורי הגבורה של כוח צביקה לא היו, או לפחות נופחו מאוד – האמת מצפיה שניה בתחקיר, זה מטריד יותר ואפילו גובל בשקר מודע. כותרת התחקיר
למרות ההסכם צביקה ממשיך לספר את הסיפור, הוא סרב להתראיין לכתבה אך אישר את קיום הפגישה, על התוכן לא רצה לדבר.
יאיר נפשי, מי שעל פי אמנון בדה את כל הסיפור, דווקא מוכן לדבר. בראיון הוא מגולל את השתלשלות האירועים, הוא פותח בווידוי: "זה לא אמיתי, את הסיפור של כוח צביקה תפרנו בגלל שרציו לבנות את החטיבה מחדש אחרי המלחמה". "היה צריך לבנות את החטיבה מכלום, מה רצית? היה צריך איזה סיפור", הוא מסביר.
כשניסינו להבין האם משהו מהמיתוס קרה באמת, נפשי מבהיר: לא היה ולא נברא. "בטנק יש 71 פגזים, איך הוא השמיד 60 טנקים?".
בעיתון הארץ רצים ואצים למוטט את המיתוס, לפחות יש משהו חיובי אחד לומר על עיתון זה, ברם הצנזורה שם באתר היא מהסוג שהוליד את המיתוס השקרי של פאנפילוב.
מדוע אם נכון כי המיתוס שקרי משתף צביקה עצמו פעולה במידה כזו או אחרת עם בניית המיתוס זו שאלה מעניינת, מי מאיתנו היה עומד במבחן הזה?
הנה עיתון הארץ ברוב "הגינותו" מביא את דבר ראש וועדת העיטורים באותה תקופה, קיבוצניק מנדי מרום.
האמת היא, שאולי לצביקה מגיע העיטור, מי בכלל יכול לשפוט את הסיטואציה, אבל ברור כי הגוזמא והשקר והניפוח, על מעשי גבורה שהם רק נחלתו, ועשרות טנקים שהוא לבד הוריד, בלי אנשי צוות, רק הוא, מדברת בשם עצמה.
גם אם עבר מטנק לטנק, היו שם לוחמים נוספים להם מגיע עיטור לא פחות ממנו.
אנחנו נחשפים פה למנגנון העיטורים, אנחנו שכבר קראנו שרבין נתן דרגת אלוף לאנס (גנדי – חברו מהפלמ"ח)ואיבדנו את מעט הרומנטיקה כלפי צה"ל שעושק פנסיות בתיאבון מגלומני ומשאיר עוני ואדמה חרוכה בישראל העניה ישראל השניה והשלישית. אנחנו כבר מסוגלים להבין שבצה"ל לא הכל תקין, גם ספורי הגבורה. האמת היא שכל מי שלחם שם ראוי לעיטור, על גבורתו.
העמדתו של צביקה מעל חבריו הלוחמים היא הבעיה.
ה"תיקון" של עיתון הארץ: http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.3106385
והנה סוף סוף אומר צביקה את דברו בגלצ :
צביקה גרינגולד עצמו סירב להגיב לטענות הללו – אבל הגיב לראשונה בשיחה עם גלצ: "את מדברת עם בן אדם שקיבל עיטור גבורה", אמר לתחקירנית התכנית, "אני צריך לעמוד ולהצטדק? הייתה ועדת צל"שים. את יכולה להיות שקטה. ערוץ 2 יצרו פה עלילת דם כמיטב המסורת האנטישמית כדי לקדם את הרייטינג שלהם".
מחדשות 2 נמסר בתגובה: "אנחנו גאים שבמסגרת הכתבה באולפן שישי הבאנו בפעם הראשונה עדות של האדם שמודה שהוא עצמו בנה את המיתוס כדי לשקם את מורל הצבא והעם אחרי מלחמת יום כיפור ואת הקצין שנלחם לצד צביקה בקרב. תפקיד העיתונות לחשוף גם סיפורים כאלה. חבל שצביקה גרינגולד בחר שלא להשתתף בכתבה ולהגיב לדבריהם של הקצינים שנלחמו לצידו".
"עלילת הדם של ערוץ 2" היא בסה"כ תיקון ראוי להיסטוריה מפוברקת, עם כל הכבוד, המענה של צביקה לא מסיר את הצללים.
א. הוא לא לחם לבדו אבל רק דמותו הובלטה.
ב. הוא לא השמיד לבדו עשרות טנקים.
ואידך זיל גמור…אם לא תהיינה מלחמות לא נצטרך לפברק ספורי גבורה.
הטנגו נמשך עיתון הארץ שיצא בכותרות על הפברוק של מעשה הגבורה מנסה לחזור בו, ועכשיו הכותרת היא "היסטריונים" דוחים וגו, נדמה שהמקצוע הכי קל לאימוץ בישראל הוא "היסטוריון" נראה בעליל שרוב רובם של ה"היסטריונים" שואף לרצות משהו שלא קשור כלל למקצוע אם בכלל ניתן לכנות זאת מקצוע. אין ספק שישראל התברכה בהיסטריונים שרלטנים בעיקר כאלה שכיבדו כל מעשה של שלטון מפא"י בסופרלטיבים, אחרי הכל, עתידם באקדמיה תלוי במידע אותו הם חושפים.
גם כיום האקדמיה שלנו אינה מקום שמכבד חופש אקדמאי באמת ובמלוא הכוונה.
צביקה עצמו לא נכנס לפרטים הוא משאיר את הספור מעורפל, האם השמיד 60 טנקים, אולי הוא בכלל לא ממציא המיתוס, אז מה רוצים ממנו. אולי פחות יהירות ויותר צניעות אלפים אגב מתו, בגלל גחמות מפא"י , אבל נאמנותם של אנשים והיסטריונים למפא"י שהיא מיתוס בפני עצמו נוגעת ללב, מכמירה.
כמה סיפורים כאלה עדיין מחכים להתאוורר באוויר הנקי, כמה ספורי גבורה הומצאו, כמה נגנזו או חס ושלום פוברקו, השאלה כמו שאמר זוכה פרס הנובל בוב, נישאת ברוח.
אחת הסיבות לכך שאין בדיוק עיתונות חופשית בישראל היא ברשימה החלקית הזו שמפרסם אלי ציפורי בגלובס.
איך מתמנים בנים של לגלצ הוסיפו לרשימה את יאיר לפיד ואולמרט.
הרשימה:
גיא זהר, בנו של עו"ד אלי זהר, מבכירי עורכי הדין בישראל, בין היתר פרקליטו של אהוד אולמרט וחברו הטוב. עו"ד זהר עומד בראש משרד גולדפרב-זליגמן, ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ. גיא זהר עובד כיום בערוץ 10.
קרן נויבך, בתו של אמנון נויבך, שהיה בחבורת ה"בלייזרים" של שמעון פרס וכיום משמש יו"ר דומיננטי מאוד של הבורסה לניירות ערך שנקלעה למשבר בשנים האחרונות. כזכור, חשפנו פה בעבר שבתו שימשה כתבת גלי צה"ל בוושינגטון בדיוק בתקופה שבה כיהן האב כציר הכלכלי של ישראל שם. כשחזרה לישראל מונתה לכתבת לענייני מפלגות בערוץ הראשון ואחר-כך לכתבת מדינית. ללא ספק קידום מהיר. זה אותו ערוץ ראשון ותיק שקידם אותה וסופג מחבריה לקליקה ביקורת על סיאוב, מחובריזם ומקורביזם.
גיא פינס, בנה של ציפי פינס, המנהלת הוותיקה של תיאטרון בית ליסין ובעבר מנהלת תיאטרון באר-שבע, במאית ומורה לתיאטרון.
עמליה דואק, בתם של נחמה דואק, עיתונאית ותיקה ב"ידיעות אחרונות", ואלוף במילואים יוסי בן-חנן, ששימש בין היתר קצין שריון ראשי. עמליה דואק משמשת כיום כתבת כלכלית בחדשות ערוץ 2.
גיא רולניק, בנו של עמוס רולניק, בעל חברה פרטית להוצאה לאור. עמוס רולניק, בן קיבוץ השייך לשומר הצעיר, נחשב מחובר לפוליטיקאים על-פי תחקיר "ידיעות אחרונות". כזכור, רולניק האב גייס מיליונים לעמותה עם רעיון מגלומני להקים פה את עמק התנ"ך ולקדם פרויקט כתיבת התנ"ך על-ידי מיליוני מאמינים ברחבי העולם בלשונם. העמותה גייסה מיליונים בעזרת האב, חלקם מחברות ציבוריות הנמצאות באחריות העיתונאית של בנו כעורך "דה-מרקר", כמו מי עדן, בנק הפועלים וקבוצת אי.די.בי. הכספים זרמו לחברה פרטית בבעלות רולניק האב למימון נסיעותיו ברחבי העולם. מי עדן, למשל, זכתה לכיסוי מחמיא על-ידי הבן, שמציג את עצמו כיום גם כסגן מו"ל "הארץ", אף שבשנים האחרונות הוא נמצא רוב הזמן בארה"ב ומטיף ממרחק של אלפי קילומטרים לציבור הישראלי ולפוליטיקאים הישראלים כיצד להתנהג.
דפנה ליאל, בתם של אלון ליאל – לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ויועצו הקרוב של אהוד ברק וכיום, בין היתר, חבר במועצה הציבורית של "בצלם" – ורחל ליאל, מנכ"לית הסניף הישראלי של הקרן החדשה לישראל. דפנה ליאל משמשת כיום כתבת הכנסת של חדשות ערוץ 2. ליאל האב, כך על-פי ויקיפדיה, השתתף בפנייה לממשלת ברזיל לא למנות את דני דיין לתפקיד שגריר ישראל בברזיל, ועמד בראש קבוצה של אנשי שמאל שחתמו על עצומה לחברי הפרלמנט האירופי להחריף את הצעדים המפצלים בין ישראל בגבולות הקו הירוק לבין "השטחים הכבושים".
רוני שוקן, בנו של עמוס שוקן, מו"ל "הארץ דה-מרקר". התפוח, מתברר, לא נפל רחוק מהעץ, לפחות בדעות הפוליטיות, אבל גם ביהירות, ההתנשאות הנפוחה מחשיבות עצמית ויודעת כול, בטח יותר מכל הטיפשים והנבערים, שלא מתיישרים עם עקרונות הצדק המוחלט שהם מייחסים לעצמם.
תמי רשף, בתו של צלי רשף ואחייניתו של רפי רשף. צלי רשף הוא ממנהיגיה הבולטים של תנועת "שלום עכשיו" וכיהן בעבר כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה.
כרמל רפאלי, בתה של פרופ' יולי תמיר, כיום נשיאת מכללת שנקר ולשעבר שרת החינוך וחברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה.
יעל קרוון, בתו של דני קרוון, פסל וצייר, חתן פרס ישראל. דני קרוון מזוהה עם מפלגת מרצ.
יעל רונן, בתו של אילן רונן, איש תיאטרון ותיק ששימש עד לאחרונה המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה.
קווה שפרן, בנו של הרב יגאל שפרן וגם אחיינו של האלוף (במיל') עמי שפרן. הרב קווה שפרן הוא פרופ' לאתיקה רפואית.
יניב מורוזובסקי, בנו של לאון מורוזובסקי, לשעבר בכיר בהסתדרות.
הדר תדמור, בתו של רם תדמור, קריין, מגיש ועורך ותיק מאוד בקול ישראל. היה קריין רצף בטלוויזיה בשנות ה-70', בוגר גלי צה"ל בעצמו.
יונתן ריגר, בנו של שימי ריגר, לשעבר מאמן כדורסל וזה שנים רבות פרשן NBA בערוץ הספורט. יונתן ריגר משמש כיום ככתב התרבות של ערוץ 2.
ענבל גבריאלי, בתו של שוני גבריאלי. כיהנה בעבר כחברת הכנסת מטעם הליכוד.
ארי שביט יכול להתנחם כי גם על יצחק לאור נכתבו דברים מטרידים דומים , אם כי במקרה של לאור כנראה הם היו מטרידים יותר לכאורה.
הפתרון שהעיתון לאנשים "חושבים" מצא, הוא לתת ללאור לכתוב גם דברי תוכחה מוסריים, אבל למנוע מטוקבקים מלהטרידו.
ארי שביט יהיה הפרסונה הכותבת הבאה בעיתון לאנשים חושבים, שאופציה להגיב לדבריו חסומה?
המו"ל של העיתון כפי שפורסם כבר, הורשע בעבר כי פרסם מודעות לעידוד זנות בעיתון העיר. אין ספק שהנאורות של עיתון הארץ היא בשלב זה מפוקפקת לפחות.
יש בעיה נוספת, אנשי ימין שלהם יוחסה התנהלות כזו, ע"ע השר סילבן שלום והח"כ מגל, נטשו את הקריירה שלהם, לא כך אירע עם איבגי, או יצחק לאור, איפה ואיפה, ונראה אולי אני טועה שגם אירגוני הנשים למיניהם לא מציקים באותה מידה כאשר מדובר באחד משלנו.
הרבה יותר קל להטריד מינית כשאתה גבר מצד שמאל של המפה.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
