חי נפשי אני לא אנין, אפילו די שמרני בענייני אוכל. לא סובל כשמישהו מנסה עלי איזה תחכום גסטרונומי, הדברים הפשוטים עושים לי את זה.
אבל הנה אבסורד, פעם בעודי בנסיעה קצרה לארה"ב של שבוע. חטפתי דלקת ריאות, זה היה קשה לתפקד שבוע שלם ללא טיפול רפואי מלבד מורידי חום שקניתי בבית מרקחת, והנה הגיע יום הטיסה חזרה, ידעתי שהולך להיות סיוט. כמעט 14 שעות של טיסה ואני מנוזל ודולף, והריאות שלי חורקות.
לפני שעליתי למטוס החלטתי לאכול טוב, לפחות שיהיה לי טעם טוב בפה.
חיפשתי וחיפשתי לבסוף מצאתי מסעדה בניו יורק, ואמרתי בפשטות למלצר "משהו טעים" הוא שאל לכיוון אמרתי משהו עם עוף.
הוא הביא לי משהו באמת טעים מין עוף עשוי כנראה בכל מיני צלפים וחמאה והטעם היה נפלא, פשוט עונג. חשבתי לבקש מהמלצר מתכון והתעצלתי, קמת לאחר תשלום וטיפ והלכתי. וזו ארוחה שאני זוכר די טוב.
לעומת זאת אני כמעט בטוח שיותר משמונים אחוז מהארוחות הגורמה הן בלוף, אולי אני טועה, אבל ככה נדמה לי. הייתה תקופה שאהבתי לראות תכניות בישול, אולי אקבל רעיון טוב. היום אני ממש מצטמרר מהתכניות ובמיוחד כשיש שף שרואה לנכון לשפר את תרבות האכילה בריאלטי, זה מוציא את החשק, למה זה טוב.
הריאלטי הורס הכל, את המוסיקה ואת האוכל. בכלל לראות את השפים המדהימים מזכירים לרעה משהו חיוור מהפוליטיקה בטון דידקטי, הרי במסעדות שלהם יש הרבה דרמה, המון קלקולים. החיים נו. אז מה הם עושים מול מסך, איזה טעם רע קולקטיבי. איזו פוזה של קלישאות.
ואז בא לי לאכול את האוכל של הילדות בלי כל התחכום, להיזכר בטעמים, את המטעמים האלה אני זוכר, אבל זה כבר כמעט קלוש, היו דודה אחת, הייתה דמות מהכפר בתפקיד סבתא ממוצא הונגרי, הייתה אימא כמובן. והיה אוכל רחוב ערבי מהמקום שבו נולדתי. זהו, והיה טעים. אבי היה מביא לנו פיתות עם חומוס ופולים גדולים, וזה היה טעים – אין את זה היום גם לא בואדי. הוא גם לקח אותנו למסעדה בחיפה שבה התפריט היה על בסיס נקניקיות, וגרגירי חומוס ובירה מהחבית.
המסעדה הזו הייתה ענקית, היא כבר לא קיימת.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
