הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

לפעמים אני נזכר בימים כשהייתי צעיר ומלא אמונה, ואופטימי עד להכעיס. ואז משהו השתבש, כמעט בלי שהרגשתי, משהו התערער, החיים ממשיכים לזרום, טוב יותר או פחות, אבל זה לא כזה כיף כמו פעם.

אצבע אחת שלי עקומה בכף היד, פעם הייתה לי יד מאוד מדויקת, רישום היה יכול להיות ממש כאילו אני נכנס לציור ברוח עדינה וקשובה וללא גרמיות. היד כבר לא עדינה, היא גרומה, יש צלקות, שום דבר לא נעצר. לפעמים באצבע שבה יש לי טריגר פינגר והאצבע כאילו נשלחת באיבחה קדימה אני מרגיש סוג של השתחררות, מה שמוזר שהכאב החד שמפלח את האצבע, ממש לפעמים נחווה כעונג. מין מכה כזו שבעקבותיה ואחרי כאב הדקירה אני חש שוב צלילות מאד מודעת ורגועה.

שנים שייפתי אלומיניום והאצבע חטפה רעד כזה, כל פעם מחדש, לפעמים עמדתי שעות, והאצבע רעדה, עד שהפכה גרומה, אני מסתכל על כף היד היא לא כף יד של זקן, אבל האצבע כזו מעוקמת, לרופא לא אלך, אין לי כוח לניתוח, ולשבועות של התאוששות.

כשאני משייף אלומיניום כיום לפעמים האצבע רועדת שוב, ואז הכאב נעלם, כאילו האצבע התגעגעה לאלומיניום ולרעידות, היא שוב פעם מגיבה לא רצונית, אבל הכאב חלף.