מאיזשהו שלב אמן כל אמן בינוני או טוב מקבל פרסים, מהנדסים לא מקבלים פרסים, אפילו אם הם טובים מאד.
יש באמנות ויזואלית ביאנלות בכמות אינפלציונית, בכל מקום בעולם יש ביאנלה, וכמובן פרסים ומה שנלווה לזה.
איך אמן יכול לנטרל את הכתיבה שלו הציור ומה שלא יהיה מעצם הנטיה שלו שהיא טבעית לקבל פרס, או טפיחה על השכם. מהצופים. הרצון שיאהבו אותו שהוא יהיה אהוב.
מכוון שלא קבלתי פרס מעולם ולא אקבל כבר בגלגול הזה, אז אין לי מושג. אבל באמנות פלסטית יש אוירה של אמנות שהיא לא מיוחדת ואיכותית אבל כזו שנוצרה למען הביאנלה שמשחקת במגרש המשחקים הזה לפי כללים די ברורים. היא לא כמו החלומות שלנו, כשהיינו צעירים ורצינו לעסוק במשהו כי בראש ובראשונה אהבנו את המילה אמנות וכל מה שקשור בה. היא קשורה בתכונה חברתית ואנושית שהיא הרצון שלנו למצוא חן.
אמנות הביאנלה היא אמנות שנוצרת למען המשחק הזה, מין משחק פנימי, אולי לפצח נוסחה כזו שיש בה קורטוב מכל דבר עד שמגיע הקטרזיס . כזה שמונח לפנינו. זוכה ודאי בפרס, אנחנו מזהים את זה כמו מתכון שערב לחך שלנו.
יש כאלה שהם מעבר לזה אתה יודע שלהם הפרסים לא חשובים, הם מצפצפים על הפרס או הפרסים בדרך כלל הם הנידחים, אנשי השוליים הדחויים או אנשים שהגורל מתעתע בהם, ואינם מסוגלים ליצור קשר עם החברה. הם לא יודעים למצוא חן.
גרוסמן מושלם מידי. יש משהו נקי בכתיבה הנהדרת שלו, כאילו היא מכוונת לקבלת הפרס, אין אצלו שום חיבוטים כאלה מחוספסים ואם יש הם כל כך מנוסחים למשעי שאתה מבין באיזשהו שלב שהאמנות היא כבר בגדר נוסחה כזו לפצח את הקורא ואו לרגש אותו – הוא לא כופר בעיקר אין אצלו טירוף הנורמליות היא נוסחה. איני יודע אולי אני צריך לקרוא, לא קורא כמעט ספרות עברית. אני זקוק לטלטלה, למשהו לא נקי בכתיבה, למשהו שיש בו עקבות של תיסכול, אנושיות שבורה, גרוסמן מושלם מידי לטעמי.
אצל מישל וולבק אני נתקל בחוסר השלמות המחוספסת, הוא לא נעים או טוב מידי, הוא לא פלקטי,לצערי הקנונים שלנו הם פלקט. אתה תוך כדי קריאה מבין שאין ממש התחבטות ואו משיכה לרוע, שהוא חלק מאיתנו. השלמות הנעימה הזו מעוררת בי ספק מובנה היא בורגנית מידי, הכל נאמר בצורה נכונה, הכל מאורגן. נחמדות מאולצת.
כשלמדתי בבית ספר לאמנות הייתה סטודנטית שמהר מאוד קלטה את המשחק, נדמה לי שהיא אמרה שאנחנו בזמן די קצר הפכנו לדומים מידי אחד לשני. אפילו הלבוש שלנו אז בתל אביב התחיל להראות דומה. משהו חברתי נטבע בנו די מהר, הרצון לקבל עלינו את עול הדת או השפה או החוקים הלא כתובים של המילייה.
יש את המובהקים את אלה שהכי טוב הפנימו את היותם כוהני אמנות, אימצו שפה, התנהגות וכל המדים שהם עוטים עליהם אין בהם שום דבר שלא נאה לעין, הבורגנות אוהבת התקינות הפוליטית, זו שמביאה לפרסים בינלאומיים.
לאחרונה התבשרנו שבוב דילן גנב ספרותית את ההרצאה שלו שכל מקבל פרס נובל בספרות חייב להגיש, דבר אבסורדי כשלעצמו. סופר חייב להגיש הרצאה? למה. נו טוב.
אני מאד מקווה שהוא עשה את זה בכוונה, גנב בכוונה הרצאה שלא הוא כתב, כדי לרצות את הבורגנים, בדיוק כמו שהם אוהבים.
גרוסמן היה כותב הרצאה מאלפת כזו שהייתה מוציאה מהבורגנים אנחת רווחה עמוקה של שביעות רצון.
הצייר האהוב עלי, היה רוצח, הומו, קראווג'יו. אמן מחונן.אני כמובן לא רע כל כך. לצערי.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
