הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

Film shots inspired by paintings.
pic.twitter.com/IB22ActKiM

— cinesthetic. (@TheCinesthetic) September 14, 2025

Read Full Post »

הכרתי אותו כאמן ואהבתי חלק מהעבודות שלו בעיקר בשנות ה-80 וה-90. את העבודה מוות ליהודים לא יצא לי. איני מנסה אפילו להבין. ובכל זאת, קשה לי לראות אמן בעולם ולו החתרני ביותר והפוליטי ביותר, שיכתוב מוות ליהודים אפילו אם אינו יהודי, או מוות לכל קבוצה דתית אחרת, כלשהי.

מה עבר עליו למה עשה מה שעשה ועד כמה רבה השנאה העצמית מתוכה נעשתה העבודה. חבל. במקור כך טוענים כעת, נוצרה העבודה כדי להזדהות עם אימו של האמן שהיא ניצולת שואה. תסלחו לי כבן לניצולת שואה בעצמי, זה עוד יותר מקומם. לפעמים ההסברים רק מחמירים את ההבנה שהיה פה מעשה שלא ייעשה.

יותר נעים להיזכר בעבודות הישנות בעיקר סדרת הפורטרטים המצוינת.

Read Full Post »

כן הנצרות היא הדת האלימה, אם נביט בהיסטוריה ללא חת, בכנות מתבקשת, לעבר אפריקה או אמריקה ואסיה, בכל מקום בו הנוצרים הגיעו הם זרעו מוות, ג'נוסייד, טיהור אתני, אלימות בכל צורותיה, הגחכת כל דת לוקלית וכדומה. הרס של מוסדות דת, חיסול מקדשים דתיים חיסול מוחלט לגתות עתיקות כמו האצטקים, וכדומה. כיהודים אנחנו זוכרים, עד היום כשנוצרי פוגש לראשונה בחייו יהודי השאלה הראשונה שלו, או שלה, למה הרגתם את ישו?

אנחנו הרי מכירים את אלה שגנבו מהדת היהודית ופשוט ניסו להשמיד אותה, אותנו את מה שנשאר מהדת שהביאה אמונה באל אחד, לראשונה. מדובר באלפי שנים.

כמו רצח אב, הם הצמיחו דת חדשה האנטישמיות. פה ושם היו איים של שפיות וסובלנות, כל המהלך של השנאה נסתיים בפשע הכי מצמית נגד האנושות, השואה, אבל הרבה לפני כן הם כבר שנאו ורצחו והייתה גם האינקוויזיציה. זו הדת הרצחנית מבין הדתות.

עכשיו נחזור לעיר ואם בישראל, חיפה. בה ערבים נוצרים יצאו נגד פסל שהוא סוג של עבודה נגד הפיכת סמל של אוכל תעשייתי כמו מאק לאייקון. אגב גם בקרב הערבים הנוצרים.

העבודה לא משהו, אבל התגובות האלימות מראות עד כמה חיפה שבויה ע"י פונדמטליזם שמרני, אין ספק שבאמת פסל עם פרובוקציה מינורית כל כך והמקבל תגובה כל כך אלימה כמו זריקת בקבוק תבערה, זו עדות לסוג של פרובנצליות שמרנית פודמנטליסטית, כל כך הרבה תשומת לב – על מה, הבריונות הזו של הערבים נוצרים שקצת צניעות לגבי הדת האלימה שלהם כלפי כל האנושות לא הייתה מזיקה, כהתחלה. אני בספק אם בעיר כמו תל אביב זה היה מתרחש, מה שעוד מסיג את המעמד של המוזיאון בחיפה שגם ככה הוא מוזיאון נדוש וחלש.

הוא במבנה שהיה פעם בית ספר תיכון, ובסביבה שליד כנסיות ואוכלוסיה ערבית ברובה נוצרית – האירוניה היא שבאיזור הזה, בין היתר היו כנראה בעבר הקומוניסטים שחלקם היה נוצרי, ובכלל קומוניסטים ערביים שחלקם התפכח כמו אמיל חביבי ועוד, מה שמעיד על השינוי בתוך האוכלוסיה הערבית שהולכת לכיוון דתי מן הסתם והתגובה היא די אנכרוניסטית. הפסל הוא פיני בעצמו נוצרי, אבל מערבי, שם כבר לעשות מעשים מגונים בסמלים דתיים אינה בשורה כזו מהפכנית. גם אצלנו היו משוררים ופסלים שעשו מעשים בדת או השתמשו בדת כמדיום להעברת מסרים אחרים.

לא רק דת אחת החריבה או הלעיגה דתות אחרות הדת הקומוניסטית התהדרה בהריסה והחרבה של הישן. כנסיות עלו באש כאשר דת הסוציאליזם עלתה ונולדה.

יונה וולך / תפילין

תפילין

יונה וולך

תָּבוֹא אֵלַי

אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם

אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי

כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי

כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת

תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי

אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין

אֶתְפַּלֵּל

הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי

כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי

שַׂחֵק אוֹתָם בִּי

הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי

חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב

בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי

עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת

הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי

קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי

כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר

שַׂחֵק אוֹתָם בִּי

קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי

עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים

לַמְרוֹת רְצוֹנִי

הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי

וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת

רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה

מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר

עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב

וְאַתָּה מְעֻנָּג

אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ

בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים

הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי

אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ

לְאַט לְאַט לְאַט

סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם

אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד

וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב

בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב

אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ

עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ

עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ

לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין

הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה

וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.

עוד אמן שעשה שימוש בתפילין ולמד באותו מוסד בו למדה וולך הוא מיכאל דרוקס, ועוד רבים וטובים. אם יש סימן שבכלל הכיוון כעת הוא שמרני זו התגובה לפסל כל כך בנלי כמו הפסל שמוצג במוזיאון חיפה כעת.

Read Full Post »

Read Full Post »

ולא בגלל שהשרה מירי רגב מנעה תקציב, אלא בגלל שהתנועה הקיבוצית החליטה לא לממן יותר – איני יודע באיזה סכומים מדובר אבל יש רשימה ארוכה של מיליונרים ואפילו מיליארדרים יוצאי קיבוץ שמשום מה לא נרתמו – אחד שמצייץ בלי סוף קונה בתים ולא מאמין באמנות של הקיבוץ כי אולי אין דבר כזה. וספק אם יש סימן לסוף מובהק יותר. זה לא שהגלריה הייתה מהסוג שמקדם אמנות ללא הבדל ומתוך השקפה רחבה.

הגלריה הוקמה כדי להציג אמנים מהקיבוץ  בעיקר כאלה אשר ייצגו קולקטיביזם סוציאליסטי, בהמשך היא נפתחה ל"כל" האמנים באשר הם, רק שבעצם הם היו משלנו. כולם.

גלריה פרטית יכולה גם להציג בהתאם לקו מסוים,  אין ספק. אבל התנועה הקיבוצית הרימה ידיים, לא מצאה תקציב, ואין לך סימן גדול יותר למוות של אידאולוגיה מאשר הודעה באופן גורף כל כך, שאין בעצם אמנות קיבוצית, אולי הייתה בעבר ממש בראשית ימי התנועה הקיבוצית. תמיד הייתה מגויסת. לעולם לא נתנה סיכוי לקולות שונים ויוצאי דופן, מתוך הקיבוץ. ממש מביך לחשוב שלא היה אמן יוצא דופן אחד, שהלך אפילו נגד הקונצנזוס בכל מהלך חמישים השנים האחרונות.

 

סוללי כבישים – יוחנן סימון

 

בסופו של דברי חיים חייבים להכיל קונפליקטים, גם אמנות, היא לא צריכה להיות גיטו מסוגר.

Read Full Post »

רוב האמנות הטובה, הקנונית אינה בדיוק פלקט פוליטי, ולמרות זאת הרושם שמקבלים בבתי ספר לאמנות שאמירה פוליטית חשובה יותר מהאמנות כשלעצמה.

גם הסופרים הישראלים במיוחד חייבים להיות "אוונגרד פוליטי" לא פחות מזה, השילוש הקדוש (גרוסמן,א.ב ועמוס עוז – מסומנים כנביאים יותר מאשר סופרים) להיות "מצפוניים" הוא לא שיח על אמנות או על יכולת אמנותית מדובר בשיח של פוליטרוקים ירוד. שיח, שבו מי שמלבה את האמירות הפוליטיות ומסווה תחתן את האמנות הופך למשהו חשוב וראוי לתשומת לב. רוב האמנים הדגולים היו חלאות ביום יום, אנשים שבחייהם היו חלאות חסרות בושה שובניסטים מרושעים חלק אפילו רצח. רק כאן בישראל הם נופת צופים עטופה בצלופן הומניסטי סכריני, רק פה הם מתהדרים באיזו אצטלה פוליטית הומניסטית שחשובה יותר מהשיח האמנותי כשלעצמו.

פיקסו יצר בזמן השלטון הנאצי בפריז, הוא לא היה במחתרת, להבדיל מסמואל בקט לא תמיד יכולת אמנותית היא בעלת משקל פוליטי כזה או אחר. יש סופרים אנטישמיים גזעניים והם סופרים לעילא ולעילא. רק אצלנו הצדקנות נוטפת מכל אמן ואמנית שרק חושבים שאלמלא הם והתמיכה שלהם באיזו אמירה פוליטית יתמוטט העולם. יש אנשי מצפון, אבל הם לא בהכרח אמנים דגולים. העניין שפה בישראל יש השתקה של כל מי שלא מזדהה כסופר תומך בכל פשע או גחמה פלסטינית לטוב ולרע – וחלק לא קטן מהפלסטינים הם ניאו נאצים מה שלא מפריע להלל אותם. כמו בעניין הפליטים אלה שתומכים בכאב הפלסטיני לא שמים על הפלסטינים – כפי שכמעט רוב התומכים בפליטים לא מסוגלים לחיות דקה בדרום תל אביב ליד הפליטים את זה משאירים לימין ולעניים בלבד, הם רוצים שליד שמם יתנוסס "מאבק פוליטי" כמו שהם נגד גירוש בלי לבדוק בכלל במה מדובר. והחשוב ביותר בלי לשלם מחיר כלשהו, ההפך הם מצפים לפרס כלשהו שהאמירה הפוליטית מקדמת.

את החינוך הפוליטי  החלול מחדירים כבר בבתי ספר לאמנות, אין כמעט אמן ימני או אמנית, יהא אפילו מוכשר וראוי, בעל יכולת אמנותית, אם אינו חלק מהעדר המתיימר והנובח סיסמאות שדופות אין לו יכולת לשרוד או להיות נוכח, זה טרור מחשבתי מובהק. כל אמן שרואה עצמו אמן חשוב חייב לומר איזו אמירה פוליטית מיוסרת ולצקצק ציקצוק ידוע מראש.  מה שיביא לו פרסים שיקלו עליו את הסבל המצמית העובר עליו המיוסר לנוכח הפשע נגד חבורה של אנשים שחלקם פושעים כשלעצמם.

 

האמן אחד מהאמנים הדגולים קארווג'יו. רצח אדם. זה לא היה קורה לעולם בישראל או בכלל בעולם האמנות העכשווי.

The Incredulity of Saint Thomas by Caravaggio

Read Full Post »