Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on אוקטובר 19, 2009| Leave a Comment »
הוא כנראה זלזל בי, נפח עלי איזה סיפור, הייתי מגדיר את התגובה שלי כהלם בשתיקה, עם נסיון עדין להניא אותו מלהמשיך בקו הנואל, אבל כשלתי.
לפיכך החלטתי לנזוף בו, זה היה כאשר הוריד בצואר בולט, לא יותר מידי, אבל די כדי להבהיר שאני איתן, שום דבר לא ממש השתנה.
Posted in ספורים קצרים וכל מיני on אוקטובר 3, 2009| Leave a Comment »
בעבודה החדשה אני מסומן, אני צבעוני, כל אחד יכול לראות אותי מרחוק.
אני דמות; אפשר לפגוע בי.
בחרתי באפשרות הכי קשוחה, כי היא קלה וצלולה לי, אני חייב סיבתיות כנראה, להיות תלוש אני מרגיש זו משימה קלה מידי, ובמילא האיש התלוש הוא הפרטנר שלי, הוא ביקש ממני שאמצא לו מכשפת וודו, כמובן שסירבתי, אני לא מבין במכשפות לצערי.
לא ידעתי שיש מכשפות וודו כאן, מעניין מה הגבול, הרי הוא ביקש לנקום במישהו, למדתי לא לבקש הסברים, יכולתי להבין רק שאם אתחיל להיות שיפוטי זה יכול להתפרש כהתנשאות, ואיני יכול ואו מעוניין להיכנס לנישה הזו.
וזה די מסקרן למרות שבמילים אחרות לא כל כך מכובסות אפשר לראות איך אני מגיע למקום לא טוב לי, כבר אויימתי, נשאלתי איפה אני גר, מה שמי, רוצים לפגוע בי, זה טופל מצוין ע"י ההנהלה, למזלי ההנהלה מצוינת.
Posted in Blogroll, ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on ספטמבר 25, 2009| Leave a Comment »
כשהייתי ילד בערך בגיל כתה א' התאהבתי בילדה ששמה אורית, נדמה לי שבגלל הסודר שלה וגם בגלל שהייתה יפה, היו לה צמות ועיניים יפות מאד, ואז גדלנו, והיא הפכה לילדה מעצבנת.
כנער לא אהבתי אותה, היה לה צחוק מעצבן, מין צחוק מתגלגל כזה שלא תלוי בנסיבות, צחוק אוטומטי לחלוטין.
כנער גם, החליטו הורי לעבור דירה מהדירה הקטנטונת שבה נולדתי, אביה של הבחורה הזו היה קבלן וממנו הם רכשו את הדירה, דבר שהוסיף לסלידה שלי ממנה ברבות הימים, כנראה שהייתי רומנטי ביחס לכסף, עכשיו אני מבין עד כמה זה עיצב את מה שהפכתי להיות במרוצת השנים, גאוות עניים היא דבר רע, אבל לפעמים היא מעידה על מוצקות של יושר.
לפני כמה שבועות הכרתי גברת בנסיבות לחלוטין בנאליות, היא הזכירה לי ילדה שהייתה שכנה שלי ברחוב בו גרתי, אז טרם עברנו דירה. והיא לא אורית, היופי שלה היה שונה מזה של אורית; היופי של אורית נעלם כאשר גדלה, היופי של הילדה השנייה נלקח ממנה.
היא הייתה ילדה יפה מאד, כזו של צמות בלונדיניות ועיניים כחולות בהירות, היא הייתה מלאת חיים (אני די לא אוהב את הביטוי מלא חיים אבל במקרה הזה הביטוי הולם) שובבה ומאד חכמה, כל מי שנתקל בה, הרגיש שמחה וסוג הארה ; יש ילדים וילדות כאלו, לא משנה עד כמה הם רכים בשנים, הנוכחות שלהם מורגשת, במקרה שלה היא הביאה אושר לסביבה, וגם הייתה יפה במיוחד, ילדה של טבע, צוחקת כל הזמן, צחוק כזה מלא וטיבעי.
אביה קנה אוטו ועשה רישיון בגיל די מבוגר, והייתה תאונה, היא נפצעה קשה בתאונה, ואחרי תהליך החלמה קשה וארוך הפכה לנכה, היא כבר לא הייתה אותה ילדה יפה.
הנכות יצרה אדם חדש, היא הפכה נוקשה וצולעת, הילדה היפה נעלמה, בלעה אותה התאונה.
לאחר די הרבה שנים שעברו מאז הייתי בטוח שזו היא, אבל לא היה לי נעים לגשת אליה, אולי כי חששתי שהיא לא תרצה להיזכר בימים ההם.
יום אחד לא עמדתי בפיתוי ונגשתי אליה ושאלתי אם היא אותה ילדה מרחוב… היא חייכה וענתה שכן, ואז דברנו, והיא שאלה אותי אם אני זוכר אותה כילדה ואם אני זוכר את התאונה, עניתי שכן.
ודווקא הייתה שיחה יפה, נעימה אפילו, קצת מהילדה בכל זאת נשאר בה, הצלחתי להבחין בזה כשהיא ספרה לי שיש לה ילדים, שהיא נשואה, ואפילו לאחרונה היא סבתא חדשה .
היא בסוף אמרה שהיא שמחה שאני זוכר אותה כשהיא הייתה ילדה.
Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on ספטמבר 18, 2009| Leave a Comment »
בדרך, אני עולה שוב על האוטובוס האפור, הנהג כרגיל נינוח, אומרים את הברכות הרגילות, הפעם הוא יוצא ב-7 בבוקר.
אני עולה, איתי עולה אישה בערך בת גילי, נאה, דקת גב, איתה ילדה, אני מעריך שהיא בגיל שבע, הילדה קוראת משהו, קולה דק וגבוה, היא שואלת מה זה שבע שנים רעות? האם עם מבטא רוסי מנסה להסביר לה, הבת שואלת עוד שאלות אני בקושי שומע, שוקע בספר, ג'יימס מתחיל לעניין אותי סוף סוף.
לאחר מלאכת ההתשה של הסופר אני מתחיל לקלוט את הדמות ומה שמתרחש סביבה, קולה של הילדה ברקע מתאים לסיפור הכללי, רגלי דואבות אני מישר תנוחה, מסתכל על השדות, ולרגע נרדם.
אבל הנה אני שם, האם הקדימה אותי, היא מוליכה את הבת לפניה ושתיהן יורדות למטה, אני מקרטע לאט ובכבדות לאה מאחוריהן, מנסה לחוש בשקט את הכאב, לג'יימס למזלו אין כאבים כמו שלי, הויכוח המתנהל בספר בין חוסר תחושה לתחושה מוגזמת, מפלח בראשי מחשבה נוספת., עכשיו זה מקום אחר, כאן אנשים קצת אחרים, פחות יומרניים.
Posted in Blogroll, ספורים קצרים וכל מיני on ספטמבר 6, 2009| Leave a Comment »
אני רוצה שהוא יצליח למרות הכל, הוא חריף, איש של רחוב, ניחן בחושים מחודדים, הוא יודע שהרחוב לא סלחני.
האינטגרציה הביאה אותו לבית-ספר בורגני של בני עשירים, הוא עני, יש לו מראה שדוף, אמנם הוא זריז, ויש לו כוח חד כזה, מתפרץ, יש לו ניצוץ בעיניים, הוא יודע שהוא יכול להשפיע על סביבתו הקרובה לעיתים הוא אלים, הוא מנצל את חולשתם של הילדים סביבו שכולם חוששים ממנו אבל חלקם חש כלפיו כבוד, כי הוא אמיץ, הוא עבריין קטן.
אם לא יהיה נס, באחד מהימים הוא יכנס לסטטיסטיקה, מי מאמין בניסים.
Posted in ספורים קצרים וכל מיני on יולי 29, 2009| Leave a Comment »
יורי נראה כמו פאשיסט, איך נראה פאשיסט?
הוא קרח , גולגולת די קטנה, הפנים מרחוק חלקות ואפילו נאות.
הוא מדבר ומלווה את דבריו בנפנופי ידיים מדגיש כל מילה, באויר הוא מנסר את הצליל של המילה ומוציא אותה מבושלת, כל שנותר זה להסכים עימו.
בחוץ נכים מסתובבים, נעים עם עגלות דוחפים עצמם להופעה, כאילו זו ההופעה האחרונה, כאילו הם משתוקקים לנשום את הנשימה האחרונה עם סטייל, לא שיש הרבה סטייל בהופעות שמארגנת העירייה, אבל יש מסתבר הרבה קהל שמופיע בנאמנות.
הנשים יותר נחמדות מהגברים, זו מין הבחנה כזו של מי שמביט מבחוץ, אבל יש נשים עקשניות .
יש בגבר הישראלי סוג של יהירות, בדרך כלל מצורפת ליהירות כרס לא קטנה ומבט חלול, יורי יודע שהוא פה במבחן, הרי הוא לא נולד פה, הוא מאוקראינה, והוא בטוח שהוא יהודי.
Posted in Blogroll, ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on יולי 27, 2009| Leave a Comment »
נקלעתי לאירוע, פתיחה של מקום.
ראש העיר אמור להגיע.
בחצי שעה שלפני מתרחשת פעילות שמזכירה לי עולם שלישי.
משאית של צביעת מדרכות מזדרזת וצובעת בשעות הצהריים את המדרכה.
באוויר ריח צבע. ההתזות חפוזות הצבע אם-בכלל צובע את האוויר.
מנקה הרחובות הכי טוב בעיר מגיע, הוא מנקה כל עלה יבש שנשר ללא אשמתו-
לפני הגעת ראש העיר.
צלם מגיע עם ציוד צילום שמעורר בי מיד קנאה.
שומרים ומאבטחים גם של העיר וגם מאבטחים פרטיים.
ואז מגיעה הליצנית.
והילדים כמובן, איזו המולה. וההורים, האבות והאימהות.
הליצנית מפעילה את הילדודס וראש העיר עובר ומביט בהם, אימהות נדחפות .
לוחשות מילים לראש העיר, האבות לוחצים לו ידיים, איזה גן יפה.
רעש אימים.
זו שמפעילה את הילדים היא אישה אלימה , קולה צווחני, היא מקפידה לרמוס ברגל גסה כל
מה שיכול להיות עדין, הקול שלה גס וצווחני, טונים עבים ברוטלים, קול מכוער, היא לא רק רומסת את השירים ומסרסת אותם-
היא גם לפעמים מנסה לחקות קולות גסים, למשל של עכבר, היא כל הזמן צועקת עכברים! עכברים !, הילדים מתים על זה, היא חוקרת את הילדים, נוזפת בהם, מנהימה את קולה והילדים בדבוקה אחת מעריצים אותה. ילד אחד בודד מתרחק מההמולה, יש לו פנים נבונות הוא רציני ושקט.
אני סופר את הדקות, מתי כל זה ייגמר, אין מוצא ואין מנוס מקולה האלים, היא מזכירה לי מישהי- אהה כן שרל'ה שרון.
Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on יולי 24, 2009| Leave a Comment »
שיטוטי כתיבה אני אקרא לזה, הרהורים שבדרך כלל לא מפליאים להפליג.
זה התחיל מחוסר הרצון להיות נחרץ, זה הקטע שהכי מכביד עלי הנחרצות, כי ממנה אי-אפשר לסגת.
והגיע עד לבחילה ממש מטקסטים, כאילו שיש משהו מושלם, אין, הרבה פעמים אני קורא משהו שאמור היה להיות משכנע והוא נתקע לי בגרון, כאילו שדי במילה אחת שאינה במקומה.
שני סוגי טקסטים אני קורא בעיקר, על אמנות שזה עולם ומלואו, בעצם אי-אפשר לסווג כתיבה – ככתיבה על אמנות, אמנות זה הכל, כל דבר שקשור, ולרוב בעיקר לא, כלומר מה שאין לו קשר בכלל ונדחק לתוך הטקסט, ובנוסף טקסטים אישיים, או פרוזה.
לאחרונה אקצר, כי בשביל מה להאריך, זה מייגע לכתוב הרבה, והרבה יותר מאשר מייגע זה מיותר.
אתמול כתבתי ומחקתי חווית ילדות, החוויה היא מריבה ברחוב בו גרתי בין שני ערבים, אני ילד בגיל רך מאד, אבל אני זוכר שההתקוטטות הייתה אכזרית, מאד.
יש זיכרונות שלא עוזבים, הייתי שמח להיפרד מכמה זיכרונות, כאילו למכור אותם למחסן גרוטאות, אבל מי יקנה ממני, את הסיפור הזה הייתי מוכר.
התקוטטתי בילדותי ובנערותי, בעטו לי פעם בפרצוף, אני זוכר את טעם הדם שירד, את הימים שלאחר המכות, את ההרגשה שהראש מריח אחרת, החוויה של לחטוף מכה חזקה והרסנית, תבוסת הגוף, והרגשת הפציעה.
אבל הריב בין שני זרים היה שונה, הייתי רך בשנים ממש, וגם הם השתמשו באבנים, היה הרבה דם, וזה השפיע עלי, מסביבם עמדו כמוני ילדים ונערים, מעט ידעו או הבינו מדוע הם מכים כל כך באכזריות, זה את זה .
הם הכו זה בזה ללא הרף עד שמשהו עצר אותם, ואת זה איני זוכר, אולי בגלל הסוף הלא-ברור אני לא מצליח להיפטר מהזיכרון הזה, מה כבר היה שם, למה הם רבו, מה עצר אותם, אני לא מצליח להבין את זה.
Posted in ספורים קצרים וכל מיני on יולי 15, 2009| Leave a Comment »
אני לא אוהב נוסטלגיה , זה לא שיש משהו רע בנוסטלגיה מלבד איזה משהו שהחמיץ או נשכח, והזיכרון הרי תמיד מהתל בנו.
בכל אופן נתקלתי בפוסט שכתב יורם מלצר על שכונת בת גלים, והנה הפוסט הפך למין אירוע וירטואלי שבו אנשים מכל העולם בני שכונת בת-גלים החיפאית נפגשים, אני לא בת-גלימי, אבל חלק מהאנשים (למשל רובי יאנג) כילד היו גיבורים שלי.
למדתי לשחות בחוף השקט בבת גלים, היום זה חוף שצמוד לבסיס חיל הים, ומול ביה"ח רמב"ם, מין מפרצון, בזמני היו שם במרחק מסוים מהחוף מין מצופי עץ שהיו בנויים על חביות ריקות, וצפים להם מרחק של כמה מאות מטר אולי עשרות איני בטוח מהחוף.
אימי ז"ל שגדלה על חוף נהר בצ'כוסלובקיה, לימדה אותי ואת אחי בחוף הזה שחיה, והיינו שוחים בהתחלה במצופי פלסטיק שהיו סביב הבטן קשורים לעבר המצופים הללו , שהיו משמשים למנוחה בלב ים, יחד איתה שחינו אני ואחי, ואבי כרגיל נשאר בחוף, לא אהב את הים.
בחוף הזה מצאתי שעון, השעון התגלה לי פעם כאשר התקלחתי במקלחת הציבורית בחוף, כאשר הרמתי את עיני תוך כדי רחצה, ושם היה תלוי להפתעתי שעון על הצינור בצורה של האות ר' , כמובן לקחתי את השעון, וחזרתי הביתה שמח.
בבית ספרתי לכולם על מזלי הטוב, אבל אימי סירבה לקבל שמזלי הטוב הוא מזלו הרע של האיש שאיבד את השעון, היא טענה שהשעון שייך למישהו, ועלי להחזירו לאיש, אבל איך שאלתי?
והיא הודיעה שעלי להביא אותו למשטרה, אבי אמר שהוא לא מתכוון לתת לי ללכת לבד למשטרה, והוא ואני והשעון הלכנו למדור האבדות במשטרה.
שם מסרנו את השעון ונאמר לנו, כי אם-וכאשר יעברו מספר שבועות והאיש שאיבד אותו לא יבוא לקחתו, אנו מוזמנים לקבל את השעון, והוא יהיה כחוק שלי.
בחלוף השבועות הללו , הודעתי לאבי שאני אלך עם הפתק לראות האם האיש שאיבד את השעון פנה למשטרה, ושוב אבי התעקש כי לא אלך לבד.
הלכנו שנינו יחד למשטרה, השוטר החביב עמד שם ואמר כי הוא חושש שהאיש בעל השעון כבר היה ונטל עימו את השעון, הרגשתי שהשעון "שלי" ברח, וחשבתי לחזור הביתה, אולם אבי, כנראה למוד ניסיון שאל בנימוס את השוטר אם יסכים לתת לנו את שמו של האיש, כדי שתהיה לו ההזדמנות להודות לילד מוצא האבידה(אני) .
השוטר קצת הסמיק ואמר שיבדוק, לאחר מספר דקות חזר, ואמר כי גילה ל"הפתעתו" שהשעון בעצם לא נלקח, וכי לפי החוק השעון מעתה הוא שלי כדין.
כמובן ששמחתי נורא, אבל למדתי לקח לא לאמין לאנשים עם מדים.
והנה נזכרתי בחוף השקט, ובבת גלים אחד המקומות שכמעט מצנע הצליח להרוס , והותיר שם מין גשר שלא מוביל לשום מקום , שהיה מיועד למרינה שאמורה הייתה להרוס את חוף הגולשים היפה באזור שלפני שיקמונה
נ.ב
בדרך כלל פה אני לא כותב עם מעבד תמלילים , בגלל בעיה טכנית וגם בגלל שאני אוהב להרגיש את הכתיבה ספונטנית, עכשיו בגלל השעה המאוחרת ומחשש כי אכתוב בשגיאות כתבתי דרך מעבד, אבל יש בעיה עם הסימונים שבורחים מסיבה כלשהי, ואין לי כוח לתקן-.
שווה להציץ לפוסט המדהים הזה של יורם מלצר ולו גם בגלל שמעולם לא נתקלתי בתופעה כזו של פוסט שמהווה מקום מפגש נוסטלגי והנה הקישור: .
http://www.notes.co.il/ioram/3578.asp
.
Posted in ספורים קצרים וכל מיני on יולי 9, 2009| Leave a Comment »
לפני כשנה פגשתי בחבר ערבי שלמד איתי בבית ספר, התחבקנו והתנשקנו, הוא השתנה מאד, אני כנראה גם, ואז נזכרתי בו, היו בכיתה שני ערבים, אחד היה פלסטיני גאה בזמן שמעט דיברו על פלסטין, השני רצה להתגייר, היה בלונדיני עם עיניים כחולות וכל מה שהעסיק אותו לפחות ככה אני זוכר, היה להיות כמה שפחות ערבי, הוא רצה להתגייס לצה"ל.
עבר זמן מאז, נזכרתי בו כאשר קראתי היום כתבה על אמנים פליסטינים בישראל, שמו התנוסס, אבל זה לא הוא, כי אותו פגשתי, והוא סיפר לי על הבן הסורר שלו, על המחלות, על החיים, על הזמן שעבר, מסתבר שלא הטבתי להבין אותו, הוא רחש לי הרבה כבוד, ולא כך התרשמתי בימים ההם.
הפוליטיקה הגבוהה נזנחה, המעט הנשאר הוא למדוד את החיים, את המחלות, את ההפסדים וכמה פיספוסים, היתר היה כלא היה, צל חולף, נשארו צריבות בלתי-פתורות.
שיהיה בריא , הוא חולה.
