הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

חסרות לה שלוש שינים, היא מחייכת כל הזמן, בת כמה היא?

שש אולי שבע, אז מה כל כך מיוחד בה?

היא ממצה את החיים בצורה הכי מלאה ושלמה שניתן לעלות על הדעת, אין ספק שיש משהו מעל לראשה כי על אף העוני כנראה שבו היא חיה היא יכולה להיות הדבר הכי מקסים בעולם והקסם מתחיל ברווח שנוצר בעקבות נפילת השיניים.

***

היא קרבה אלי והתחלנו לדבר, אז מה אתה עושה כאן?

דיברתי וסיפרתי, ואמרתי לה.

ואז היא התחילה לדבר על הילדה הזו, היא מורה, היא מחנכת, והיא אומרת לי על הילדה שהיא נודניקית, אני מביט בה, ובנוסף היא אומרת : "היא ערביה".

Read Full Post »

בבוקר הצינה עוטפת אותי, כבן להורים ילידי אירופה אני מתקשה להבין איך הקור כה משפיע עלי, כשבקרתי את אחי בניו יורק בחורף, שמתי לב שהוא הולך בשלג בחולצה קצרה, הבנתי שהוא מתחבר לגנים.

אבל אני כאבי שחום עור, ולי קשה הקור, זה מוזר, ואולי זה נובע גם מהדם החם, הכל משפיע לכיוון רגישות מקור, אני לא סובל קור, בטיול אחר בניו יורק הרגשתי אבוד בקור, כל פעם שהלכתי ברחובות מנהטן כברת דרך, חשתי חולשה פיזית ממש, מה שהכריח אותי להיכנס לאחד מבתי הקפה, ולשתות ובעיקר להתחמם, להחזיר לגוף את החום.
בהמשך ואז עוד עישנתי, הייתי מעשן די כבד, הרגשתי איזו שפלות במצבי כמעשן, גם בד בבד חדרה לי התובנה שהמפעל שמיצר סגריות דואג להרעיל אותי, אבל הייתה אז תופעה בעיר כמו ניו יורק ובכלל באמריקה, הנסיון לגמול מעישון לווה בפגיעה בזכויות ממש, כך בשדה תעופה בדאלאס בדרך ממקום למקום, מצאתי עצמי מעשן בחדר צפוף וקטן, אפוף עשן ולצידי עשרות אנשים מעשנים, מנסים למצוץ מהסיגריה עוד שאיפה אחת מורעלת.

עד מתי אעשן ככה חשבתי אז..

עד שהחלטתי לגמור עם העישון, אבל חוית העישון בתנאי קור הייתה אפילו גרועה יותר, בלילה לפני השינה נהגתי לאוורר ת החדר, להירדם בחדר נטול ריחות עשן, ובניו יורק זה קשה, זה למד אותי שקור ועישון קשים מנשוא, ואז עלתה המחשבה שהעישון הפסיק לענג אותי.

הקור היה הזרז שלי להפסקת עישון, זה הזיכרון, כעת כשיש קור אני פשוט נזכר בהליכה על מדרכות קפואות במנהטן, איך הרגשתי שאוטוטו האף שלי עומד לנשור למדרכות הקפואות.

Read Full Post »

שם המים עכורים, כבדים, כשהספינה זזה היא גוררת אחריה שובל כמעט ג'לי,  האדמה כואבת אבל מצמיחה, אולי אפילו התחיל שינוי, אבל אסור לסמוך על המקום הזה.

הסירה קטנה מאד, כמעט חצויה, ממרחק של כמה עשרות מטרים היא נראית מסוכנת, השיוט עם סירה כזו כנראה הימור, הימור כאשר סיבוב פתאומי שעלול להוריד למי הים העכורים מנחה בלתי-צפויה.

המקום נראה כמו אותם מקומות שרחוקים מאנושיות, אין אוירה טובה שיש סביבה של מים בדרך כלל, המים תמיד נושאים את המחשבות הרחק, אבל ממול מנוף מניף פיסות מתכת, למטה איש רוכן מעל מה שנראה כמו רתכת, הוא מדליק את האש, ועשן שומני נישא למעלה בסילסול גם הוא דכאוני למדי ואיטי.

אין פה הרבה כסף ואו פרנסה ולמרות הכל מתעקשים לנבור בין פגרי המתכת, מישהו כנראה חי מהדברים האלה.

למזלי האיש שפוגש אותי חייכן, הוא שמן, ומזכיר לי בדואי שהכרתי בסיני, מוחסיין אבו-רביע מועמר, איך אפשר לשכוח שם כזה, האיש הזה שהיה כה חביב אלי, עשה דברים שביישו את משפחתו, ואפילו הטילו צל כבד על התמימות בה ראיתי אז את היחסים.

אחרי כמה משפטים הוא מחייך ומצביע על הקפה, אנחנו יושבים, והוא מסביר לי על קו המים הקרוב, אני מקווה שהבנתי, ואז אנחנו שותים.

הסירה הקטנה יוצאת, עליה שלושה מלחים, הם נראים אט אט כמו נקודות, המים מעלים ערפל, עד שהדמויות נבלעות והופכות לכתמים דהויים.

Read Full Post »

הלכתי לתומי ככה בשדרות הרחבות אחר הצהריים, ליד בית קפה שמעתי מישהו קורא בשמי, הסתובבתי היה זה ש, ידיד ילדות, היה שחקן כדורגל, היינו חברים מאד טובים.

תמיד כשאנו נפגשים הוא מספר לי בכמה דקות את המקסימום האפשרי, מה המצב שלו, של בנו החדש, של החברים והחברות, שואל אותי, על הכל, על המצב, מצב הביש שלי, ואני מתחמק כרגיל.

היינו חברים הרבה שנים לא נפגשנו, אפשר לומר שמלבד כמה שנים כשהיינו ממש קטנים, לא היה לנו משהו משותף, ולמרות כל ההבדל והשוני והפערים הוא תמיד מספר לי הכל.

גם הפעם, הוא שאל אותי על הכל אז אמרתי לו שאני מצונן וממהר, הוא הוציא ממחטה לחה והגיש לי אותה, הבן שלי הוא אמר…

בבית כשחזרתי הסתכלתי על החלון, בעציץ ה"מת" עלו עלים ירוקים רעננים, הרקפות שנמו כל השנה מתעוררות, גם בעציץ השני הנרקיסים מתעוררים.

Read Full Post »

אתמול מישהו שיקר במצח נחושה ואני התמלאתי חימה, עד כדי כך הרגשתי רע ונרגז שבסוף יום העבודה קניתי שלושה בייגל עם שומשום ואכלתי אותם בדרך הבייתה.

אני מקנא בשלוים, באלה שמסוגלים לחוש כמוני בעוולות אבל לא מתרגזים אלא שומרים בפנים איזו שלווה מזוקקת כזו שיכולה לעמוד בפרץ.

Read Full Post »

נסעתי לירושלים, מזמן לא הייתי בעיר הזו שאני מתקשה להתחבר אליה, היא התקשרה, דברנו, כבר היינו פרודים.
נזכרתי בה משום מה כשהכרתי מישהי צעירה מירושלים, אבל היא ספרה לי משהו על המשפחה שלה, כתבתי ליתר בטחון את שמה בגוגל, מין משחק סתמי כזה.

קבלתי תוצאות רבות, אחת התוצאות הייתה שאלה מפורום רפואי, בו שאלה מישהי שאלה על אביה, המחלה שלו הייתה בדיוק המחלה של אביה של מי שספרה לי לראשונה, זו שנפרדה ממני, היא ספרה לי על התעללות שעברה.

היה לי מין דה ז'ה וו כזה בתודעה, הרגשתי קירבה למשהו רע ואפל, אז חפרתי, בינתיים היחסים שלי עם הבחורה מירושלים צברו תאוצה, אבל ברקע הייתה התוצאה הזו מגוגל, חשבתי שלא יהיה נאה לשאול אותה, זה יציב אותי במקום תימהוני, מה פתאום אני מברר בגוגל עליה?

יום אחד בכל זאת שאלתי אותה; היא שתקה רגע ארוך, ואז בקשה ממני לא לספר לאף אחד מה שאשמע ממנה, מסתבר שכל החשדות מרחיקות הלכת שלי היו בהחלט במקומם.

יותר מזה, היא החלה לגלול בפני את מסכת ההתעללות שגם היא עברה, ושאלה בתוקף מאיפה אני יודע, זה היה קשה, כל מה שיכולתי לומר לה שהייתה מישהי שהכרתי שסיפרה לי סיפור דומה.

היא החלה לחקור אותי, מי היא הייתה, מה שמה, שאלה רדפה שאלה, ולרוב השאלות סירבתי לענות, נשבעתי לה שלא אסגיר את הסוד הנורא, אפילו שנפרדנו.

היא בכל זאת ספרה עליו, הוא אותו אחד גם בה הוא פגע, הגברים במשפחה סבלו ממחלה חשוכת מרפא, אולי העונש על ההתעללות שנהגו להעביר את הנשים במשפחה, היא הרגישה חובה לגונן עליו, למרות מה שעשה, הטעות שלה הייתה השאלה בפורום הרפואי בשמה האמיתי, היא יכולה הייתה לכתוב בניק , כאילו היא עשתה זאת בכוונה, מחפשת מישהו שימוטט את כל השקרים שנטוו שנים על גבי שנים.
זה היה כמו עם הקודמת גם איתה היחסים הגיעו לסוף כאשר הנושא הזה עלה, הוא עמד בנינו, כבר לא יכולתי להרגיש את אותו יחס אינטימי אליה, היה פחד, מהסוג הלא-בהיר, פחד קמאי שאינו נשען על הגיון, אבל הוא חזק יותר מכל הקירבה שחשתי אליה.

Read Full Post »

ביום וחצי נסעתי מניו יורק לניו אורלינס, בדרך עברתי בכל מיני מדינות, ראיתי שלטים, עצים נופלים, מיני-סופות, ומוטל חדש שיצא זה עתה מהניילון.

נכנסתי לישון, מתקלח, ונרדם בכבדות, בדרך לצערי אחי שם דיסק של שלמה ארצי, מחיתי, אבל זה הטעם שלו, גם המכונית היתה שלו.

כשהגענו לניו אורליס הייתה חשכה זו הפעם הראשונה שנסעתי את כל הדרך במכונית, הגשר שהכניס אותנו לעיר היה צפוף, בלוי, או מכוער באופן מוכר, מין היכרות של כניסה לעיר תחתית, תמיד שם הזמן נכתב על הקירות, המתכת על הגשרים עמוסה בחוויות, וטרגדיות, אם היה ניתן הייתה חורקת בצווחה.

ואז חיפשנו מלון, לא מצאנו אותו ממש קרוב למרכז, אבל היינו במכונית, מה זה משנה.

עוד צפויה לנו נסיעה דומה חזרה, בנסיעה חזרה נכנס לאיזור של סופת טורנדו, עצים יעופו מעלינו, והמהירות תגדל כי האחיין שרק נולד חולה ואחי ממהר לחזור.

העיר הזו הייתה עייפה ודואבת, יעברו שנים עד שקתרינה תנקה ניקוי אכזרי את העיר, בלילה הראשון שמתי לב שיש הרבה שוטרים באיזור הכי מתוייר בעיר, הפרנץ' קווטר, בורבון סטריט, היו כמה מקרים של תקיפת תיירים, העוני של השחורים מחריד, בשכונות שבהן הם גרים נוסעים בחשש, ממהרים להגיע לאן שצריכים.

אז מי היה מאמין אז, שיום יבוא ויהיה נשיא שחור, כן כמעט חלפו מעל לעשרים שנה, הכל השתנה, ניו אורלינס הרבה יותר נקיה היום.

Read Full Post »

זיהיתי אותו, הוא הסתכל אלי בחשש, כמו איש נרדף הביט בי האם אסגיר את סודו, הוא שילם את חובו לחברה, אסור להסגיר את סודו.
הרגעתי אותו וכדי לטעת בו בטחון אמרתי לו שאני מהצד הפוליטי הנכון, הוא חייך ואז אמר "בגלל זה הכרת אותי"
ספרתי לאיש די אינטלגנטי וצעיר שעימו שוחחתי- ויכולתי לסמוך שישמור על האנונימיות של האיש והוא בכלל לא מכיר את הפרשה, אפילו שמו של המרגל לא עשה עליו רושם.

לא-היה בסיס לחשד שאם אסגיר את סודו מישהו ייפגע, המקום כמו כל מקום בישראל סובל מפטריוטיות ריקה, הימין גרס ורמס עד דק את הפרהסיה, אינך יכול לנוע שם בלי שתדרש לעובדה הזו.

אבל הבורות כל-כך גדולה שאין שם איש שיודע, הבורות היא קללה אבל גם ברכה, במקרה הזה, ויש טעם לשמור על הבורות כפי שהיא.

Read Full Post »

לאחרונה בגלל העבודה הפרטנר שלי הוא אתיופי, אני מודה לא היו לי לפני כן חברים אתיופים.

בהתחלה התחלנו בחשדות, הוא אלי אני אליו, עכשיו הוא מתקשר אלי כל יום לשאול לשלומי.

נדבקתי בוירוס או חיידק ביום שישי, זה כבר קרה לי פעם בעבר בלוס אנג'לס, שם חטפתי דלקת ריאות, היום עשיתי צילום חזה לשלילת האפשרות הגוף שלי עדיין חלש אבל יש שיפור מסויים, האנטיביוטיקה עוזרת.

בקופ"ח מכבי אין מצב של הגעה למרפאה ולפגישה עם רופא מיידית, נאלצתי לעמול כדי שרופא יבדוק אותי, ביום ראשון נבדקתי והוא שלח אותי לבדיקות, נתן לי חופשה מהעבודה, וכרגע אני מנסה להחלים, די מעצבן להיות חולה אבל לפחות הפעם אני לא מעשן, נגמלתי בפעם הקודמת הייתי תחת השפעת אנטיביוטיקה ועישון יחד וזה היה קשה, הכאב חלף מהחזה השריפה הזו המוכרת כל כך.
כשלמדתי בבית ספר לאמנות הייתה מסיבה בתל אביב שהוזמנתי אליה אצל ידידה, ישנתי בדירה שהייתה לי אז בתל אביב, והגעתי בערב למסיבה, זה היה פורים אם אני זוכר טוב.

תוך כדי המסיבה הרגשתי במכה חולשה גדולה וכאב כזה בחזה, נסעתי אז לפני הרבה שנים לאימי כדי שתטפל בי, הלכתי לרופאה שלה שקבעה שיש לי דלקת ריאות, מאז כבר פעמיים חליתי בדלקת, הכאב בחזה מוכר לי. מין שריפה כזו.

הפעם מתלווה חשש בגלל השפעת הרופא לא מתקשר בנתיים.

מאז שחליתי החבר האתיופי מתקשר אלי כל יום ושואל איך אני מרגיש, זה נחמד, אני לא יודע אם כדאי שאחזור לעבודה כי בנתיים אני עדיין חלש.

ביום שישי בדומה למה שאירע בלוס אנג'לס פגשתי מכר, הוא היה חולה ולחצנו ידיים הוא אמר לי שהוא מרגיש רע, ונפרדנו אני חושב שנדבקתי ממנו, אחר כך הרגשתי רע בהדרגה כאב בגרון ואז חולשה.
כשהייתי בלוס אנג'לס, נפגשתי עם חבר בכנס, הוא לחץ אץ ידי ואז השתעל, ישר לפרצוף שלי, באותו לילה בחדר במלון הגוף שלי רעד, כבר הייתי חולה, היו לי עוד שלושה ימים להיות בארה"ב, הלכתי לרודיאו וקניתי לי כובע של קאובוי , עד היום יש לי את הכובע, עוד הייתי צריך לטוס לניו יורק ומשם לארץ, ההרגשה הייתה נוראה, אני חולה ודולף, ואני בחו"ל .

לקראת הטיסה נכנסתי למסעדה ואכלתי עוף עם צלפים, משהו טעים על מצע חמאה ושום, חבל שלא לקחתי את המירשם כדי שאוכל לעשות לעצמי חזה עוף בסגנון הזה.
כל הטיסה לארץ סבלתי, הייתי חלש ופחדתי שזה ייגמר רע, הגעתי לארץ וטסתי הבייתה, למחרת הייתי אצל הרופא שקבע שזו דלקת ריאות, מאז אני יודע לפי הכאב הזה בחזה שאני מועד לפורענות כזו.

אבל עכשיו כבר אני מרגיש טוב יותר.

אז הזיכרון הוא של כאב בחזה כזה שורף, אבל גם העוף עם הצלפים שאכלתי בשדה התעופה בניו יורק והיה טעים נורא, והחבר האתיופי עכשיו שמתקשר לשאול איך אני מרגיש ומתי אני חוזר לעבודה.

Read Full Post »

הגשם הזה תפס את הרגליים היחפות במכה אחת, לא משאיר נחמה, הגיל הצעיר עוד מחפה על הקור, הטיפות כמו נקשו בעור התוף והדהדו למשל את האבק שהפך בהתחלה לשלולית בוצית ועד שהמשקע הראשון יצר סחף, שזרם מודע לעוצמתו.
היא גבוהה מאד ועדיין בסנדלים, או שאין לה חשק להיפרד מרצועות העור שמלטפות את רגליה, או שהיא יודעת שזה סוף הקיץ.

Read Full Post »