הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

ביום וחצי נסעתי מניו יורק לניו אורלינס, בדרך עברתי בכל מיני מדינות, ראיתי שלטים, עצים נופלים, מיני-סופות, ומוטל חדש שיצא זה עתה מהניילון.

נכנסתי לישון, מתקלח, ונרדם בכבדות, בדרך לצערי אחי שם דיסק של שלמה ארצי, מחיתי, אבל זה הטעם שלו, גם המכונית היתה שלו.

כשהגענו לניו אורליס הייתה חשכה זו הפעם הראשונה שנסעתי את כל הדרך במכונית, הגשר שהכניס אותנו לעיר היה צפוף, בלוי, או מכוער באופן מוכר, מין היכרות של כניסה לעיר תחתית, תמיד שם הזמן נכתב על הקירות, המתכת על הגשרים עמוסה בחוויות, וטרגדיות, אם היה ניתן הייתה חורקת בצווחה.

ואז חיפשנו מלון, לא מצאנו אותו ממש קרוב למרכז, אבל היינו במכונית, מה זה משנה.

עוד צפויה לנו נסיעה דומה חזרה, בנסיעה חזרה נכנס לאיזור של סופת טורנדו, עצים יעופו מעלינו, והמהירות תגדל כי האחיין שרק נולד חולה ואחי ממהר לחזור.

העיר הזו הייתה עייפה ודואבת, יעברו שנים עד שקתרינה תנקה ניקוי אכזרי את העיר, בלילה הראשון שמתי לב שיש הרבה שוטרים באיזור הכי מתוייר בעיר, הפרנץ' קווטר, בורבון סטריט, היו כמה מקרים של תקיפת תיירים, העוני של השחורים מחריד, בשכונות שבהן הם גרים נוסעים בחשש, ממהרים להגיע לאן שצריכים.

אז מי היה מאמין אז, שיום יבוא ויהיה נשיא שחור, כן כמעט חלפו מעל לעשרים שנה, הכל השתנה, ניו אורלינס הרבה יותר נקיה היום.