Posted in ספורים קצרים וכל מיני on מרץ 26, 2011| Leave a Comment »
אני יודע אותה מגיל צעיר, היינו צעירים והיא גרם רחוק ליד התיאטרון, באתי והיא הראתה לי מחברת, עם ציורים קטנים כאלה שמעידים על חושניות גדולה.
עברו הרבה שנים, פגשתי בה לפני כמה זמן, היא כבר לא יפה כל כך, הגוף מסורבל, בעיקר הגוף, אבל החיוך אותו חיוך, יש משהו במבט, משהו מפוחד, כאילו היא שואלת אותי "תגיד זה הכל, זה מה שקרה איתי אחרי כל השנים האלה"
ומה אני יכול לומר לה, כלום.
Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on אוקטובר 24, 2010| Leave a Comment »
ברחוב הרצל הורד וילון
וילון שחור עם חתולי רחוב מודפסים
בצבע זהב, וקישוטי עץ ירוקים,
ברחוב יש וילון לשעות הערב-
כאשר השמש מתה פתאום והוילון נפתח
רואים בין רגע את כל מה שהשמש שרפה
את אלכסנדרה וויולט שנכנסות בעקב גבוה לחנות
רואות את שאדי נכנס אחריהן, בולש
ויוצא ברגליים מפושקות כאילו הוא אחרי מסע מפרך.
ולמרות הכול בחצות שוב הוילון מורד, ההצגה חייבת להפסק.
באמצע הרחוב החליט ראש העיר להניף וילון, אחרי משא כבד שנשאו תושבי העיר כל היום- או שנאמר; את עצמם בקושי, הוילון אף שאינו וילון, הוא בעצמו לא יודע מה מקומו, אם-כך, אקרא לו וילון, בכל מקרה ניתן היה להרגיש כיצד בצעדים לא בטוחים צעדו אזרחים שלווים באמצע הרחוב נושאים מבטם לוילון, או אי-שם למעלה, הם לא הבינו שהם השחקנים , הבמאי לא מוכר עדיין והוא עושה ניסיון, הניסיון לא יצליח, כנראה, אם-כי ברור שזה ניסיון מבורך, כל-עוד הרבב שנדבק נשאר תלוי על הוילון כקישוט דקורטיבי שהודבק כלאחר יד.
Posted in ספורים קצרים וכל מיני on אוקטובר 13, 2010| Leave a Comment »
היא מקרטעת בקושי, רגליה כבדות, היא פונה אלי מנסה לצחקק, אני לא צוחק, היא שמה על אפה את הכדור האדום, הוא חלול, כמו רגליה הכבדות, היא נשרכת, כמעט לא יודעת ללכת, רגל אחר רגל נגררת, ליצן, היא ליצן, היא בקושי מצליחה להרים את משקלה הכבד, לא משחק כזה פשוט ללכת בקושי ולהצחיק ולחייך.
פירמדות לא נראות במסדרון הארוך, הרבה קיטש מפוזר, הרבה מגיני דויד, כאילו המדינה היא מוסד מתוק, שאפשר ללקק, את הגבורה להלל ולעטוף בצלופן מתקתק, אלוהים כמה שזה אובדני, אין מנוס מהרגש הכבד המתנכל, והיא מחייכת ומודה לזקנה על שהיא מתגמלת אותה בכמה שקלים, ומושכת הלאה.
Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on ספטמבר 30, 2010| Leave a Comment »
הנטייה של הגב באור, אולי הקו של אנגר ובלי הדרמה של קרוואג'יו והנה אני מנסה להבין על מה היה הרצח, אולי דוד יודע, אולי חזיתי בסוף ההתחלה של מעשה שלא ייעשה, בקלות דילגתי מעל הגופה, היא לא העור, רק האור שמלטף את העור הדביק.
העור עומד על שלו, בטרם הגוף ימחק מאי-כובד , המשקל ייעלם, כי פרשת חיים תמה.
האור עוד משרטט נפח, ניתן להבין שמדובר פה בגוף חי לשעבר, העומד עדיין במלוא צורתו, הצייר יזדרז
לצייר את המתאר, ברגע אחד הוא לא יהיה מסוגל להבחין אלא במי שמוטל לפניו.
טוב שהאור כבה, כרגע העור מתקלף, צורה כבר לא חשובה, התיאור שנפל מופשט ורוחני, האור עולה למעלה, לשמיים, מביט בערגה לתוך הישימון הקוסמי, כמעט נרשם שם גילוי, אבל האור כבר כבה, פס לבן מחר יהיה רק פס, והצורה רק צורה, החיים לא כאן עכשיו.
Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on ספטמבר 17, 2010| Leave a Comment »
צוואר הבקבוק נוצר בתחילת הקרב; פליטים פולנים נשארו כדי לתאר את רשמי הקרב, אחד מהם כתב משהו ביומנו, לידו שכב חייל ואחז ברישול בדרבוקה. (ברקע קול תופים שאולי גווע מהר מהצפוי)
בחלוק בית היא פסעה נועלת נעלי בית ועליהם כותרת מקושטת פונפון עם דמות כלבלב רקומה, משקפיה נטולי האדים חדים לכל מראה, והיא רואה ומבטיה כמבטי אחות רחמנייה, מעדותה עולה כך: (למי שהעז לשמוע) כי מדובר בקרב אכזרי, היא נשבעה כי חיילי צבא ראו אותה ורק הניסו מבט ורקקו את רוקם, ושעטו במעלה הגבעה כשהיא רוכנת על פצוע מדמם שכמעט נשכח בהמולת הקרב, רק היא שמה את ליבה אליו.
היו שמדדו את מרחק היריקה שהחייל ירק לפני שהיא הגיעה, הנה הגיח חייל שקרב לאחות הפולנייה הרחומה עם נעליה הרקומות, ואיש לא נתן לו סיכוי, כשקרב אליה וניסה להיות תקיף, רק לרגע אחד היא עמדה מביטה בו, ואז נשפה נשיפה ארוכה ועמוקה מריאותיה, והוא שיקע את כרסו פנימה אל תוך עמוד השדרה ולרגע עמד ללא תזוזה, כמו מלח על בטן אונייה טרופה שעומד דום בהלוויות חברו לנשק בלב ים.
תוך שהיא מתעלמת ממנו בהרגשת בחילה צעדה האחות בנעליה, היא חשבה לבחור לה מנצח, כך היא חשבה, אולי בגלל שהייתה נעולה בנעליה אלו, כמובן היא לא ציפתה למצוא שם איש מהמזרח, שבגדה בו אישה, אשתו, והוא נח עד שהיא קרבה לשם בנעליה, וצעדה בסמוך אליו לוחשת לעצמה משהו שהוא לא טרח לשמוע או להבין.
הרקוויאם התנגן על שפתותיה, כשהיא צועדת עם נעליה הרקומות, חתולה הגיחה פתע נועצת בה מבט, החתולה רעבה אמרה לעצמה האחות, בטח היא לא אכלה כבר ימים, החתולה עיכסה את אחוריה בהילוך פנתרי עייף, ואז היא שמעה את החייל אומר " אלוהים למה עזבתני" היא הסתכלה בו והוא רטן משהו ובלע את רוקו שוב, היא חשבה לרגע על אחיה הצעיר, ומבטו הנוטה להיות דליל בערב במיוחד.
החייל הרים חולצתו והיא הבחינה שהבטן מגוללת החוצה, פרץ דם פרץ כל פעם שהוא הצליח לנשום במין חרחור, חלק מגופו מכוסה חול, מיציו נספגים באדמה הקדושה, הוא לא יתפרק עכשיו היא ניסתה לעודד את עצמה, היא הרימה מבט, וניסתה להתרחק משם.
היא לא לבשה את מדי הצבא ובכל זאת היא חיילת פולניה, מצבא די מפואר, כך לפחות אמרו – מי שמייד נעלמו, אז מה עכשיו, היא שאלה; שם איש לא עונה ולא יודעים מתי, החול מטפס לתוך נעליה בכל פסיעה, עד שהיא מרגישה טובעת, בחול חמצמץ שסופג לא רק את הדם, אותה גם, על נעליה, ועל דמותה, היא הייתה שם, ועוד רגע היא הולכת.
החייל גופו מכוסה בחול, מיציו נספגים בדליפה איטית באדמת הקודש , נעזב, עיזבונו כרגע הוא בשר רקב מתפוגג ונרקב, אולי יריקתו האחרונה נאספת איתו עכשיו, לא נתרגש לאורה, הרי זה כבר יותר משנוכל להכיל.
הצבא המפוקפק קרוב היה להימוג, לרגעים ספורים, שבהם אולי היה זיכרון אחד בודד מטלטל בלי בושה, ככלי אין חפץ בו, בוער ונכבה לסירוגין, עוגב אחרי הד קלוש מהבלי ההמולה שדממה .
Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on ספטמבר 14, 2010| Leave a Comment »
רישום מצילום MK
היא בת שמונים ויותר, לא שאלתי לגילה, היא מטפלת בחסרי ישע, המעון שלה, היא עושה עבודת קודש, באמת ובתמים.
והיא מתעמרת בכל עובדיה שאינם חסרי ישע, רודה בהם בקולה המנדנד, מעבירה עליהם ביקורת בצליל מנגן כזה לא מאפשרת למישהו מלבדה לגמור משפט, וצורחת לתוך דבריו את דבריה וכאשר הוא המסכן או המסכנה מנסים לעמוד על שלהם, היא מרימה את קולה וזועקת בניגון, כן ממש במנגינה את דבריה.
Posted in אקטואליה, ספורים קצרים וכל מיני on פברואר 11, 2010| Leave a Comment »
הוא מנפנף אלי בזלזול ביד שלו, רוטן שאני חוצפן.
זה נכון, אבל הכי מעצבן אותו שאני לא חושש ממנו שאיני מראה לרגע סימן שהוא יכול לכופף אותי, מעבר למצב הביש עצמו.
הוא רוטן שלא היה מטפל בבעיה שלי, לרגע אני מתפתה להעמיד אותו במקומו, אחר-כך במחשבה יותר קפואה אני גאה שאני מעצבן אותם את הבני זונות הבורגנים. הצעתי לו ציור שלי, ואז הוא הסתכל בי קצת פחות בזלזול, ניעור בו איזה ניצוץ חמדני, אני אתן לו ציור של המורה לציור הראשונה שלי שאמרה שיש לי עיניים עצובות, אחר כך שיטבול את הציור בדבש, החרא הקטן הזה.
איש קטן שחשב שהוא יהיה יום אחד גדול, למה אינו מוכן לקבל שהגדולה תגיע מטיפול בכל האנשים הקטנים חסרי המזל וחסרי הממון, מה רע בלעזור לאנשים, למה הרדיפה שלו אחרי הכבוד וההתיחסות המבישה הזו כנגד המורדים, בעצם איש לא אוהב מורדים, הם מאיימים על הסדר הטוב של הדברים, הם לא נכנעים לבורגנות לא נוהים אחרי הולכת השולל הזו וכל הקלישאות הנילוות, ויש לזה מחיר.
מי ייתן שלאיש הקטן הזה תגיע יום אחד תובנה שעצם העזרה לעניים היא מעשה שיש בו גדולה.
Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on פברואר 9, 2010| Leave a Comment »
גם לו יש קוקו, אבל זה מין קישוט, אין שם בשר.
והוא אומר ככה; איך זה שבאותו זמן ובאותו מקום שני אנשים חווים חוויות לגמרי שונות מאותו בנאדם, האם ייתכן שאדם שמתנהג נפלא לאדם מסויים מתנהג כמו בנזונה לאחר, מה בדיוק הגורם לכל זה.
הם באים מרקע שונה אולי אולי הבעיה היא שהרקע ה"איכותי" גרם לאותו אדם לאבד את שפיותו, הוא הרי שונא אנשים "איכותיים" פעם אפילו אמר שהעיתונאים רמאים, בכל עיירה זנוחת אל יהיה מישהו שיבוא עם אמירות כאלו.
אבל החויה הסובייקטיבית תשמר לעד אצלי כאילו מדובר באדם שונה.
ולבסוף כשחזרתי והייתי עייף וגופי מרוצץ מעוד יופ מתיש, התקשר אלי מישהו שגם לו כמו לי קוקו מרשים (סליחה על חוסר הצניעות)
מאז שהפסקתי לעשן אני מגדל רעמת שיער מסוכסכת.
Posted in אקטואליה, ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on פברואר 8, 2010| 6 Comments »
היא כנראה קיבוצניקית לא טרחתי לשאול, לפי הגל המלא אופטימיות העולה כאילו בקו דימיוני כשהיא נושמת בחיוך ציוני מאוחצן אני מגיע לסברות הכרס הללו, אולי אני טועה, זה אפשרי.
שינייה הצהובות קצת מעצבנות אותי, לא שלי יש סט שיניים מושלמות עישון כבד במשך שנים רבות מחק גם לי את החיוך הבריא, אבל אני מקפיד לצחצח, לא כי זה בורגני אלא בגלל טעמי הגיינה והרגשה של בעלי חי הרוצה עדיין ללעוס.
הכרתי פעם אחת יפה עם גוף סקסי אבל שיניה היו רקובות, כל עוד לא חייכה הייתי יכול להישבע שאני עומד מול היפה בנשים.
עכשיו איזה אדם שהכרתי שהוא באמת איש חביב , וגם מאד מחבב אותי משום מה, ברגעי השפל העכשווים אין זה דבר של מה בכך, הוא מביט בי בבקרים הקרירים בשיניו הרקובות ומחייך, כמה זה מזכיר את הסרט דקמרון, אחת העובדות המרעישות בסרט שרוב הגיבורים לוטשים מבט בשיניים רקובות, זה הבדל ניכר בין זה לסוג הנוכחות האמריקאית וזו האיטלקית, או בכללל האירופאית, אמריקאי או התעשיה האמריקאית, הוליווד, לעולם תביט נכוחה בשיניים מושחתות מבהיקות בלובן אלוהי, אגב, לפני כמה זמן היה סרטון ברשת העברית בו במאי בן של גנרל הוכיח את עם ישראל תוך שהוא נוטל שיניים תותבות מפיו החביב ומראה בחיוך ממזרי את הנוסח העברי לדקדנטיות האירופאית.
יש הרגשה או תחושה עמומה של שחיתות למראה של שיניים רקובות, אבל ההפך הוא הנכון- הרי העשירים המחורבנים השיגו כספם במרמה שמאפשרת להם לשכור את טובי הדנטיסטים לקנות מראה של חיוך לבקני בריא ומצוחצח, הויזואליה שוב מוליכה שולל, לא כל הנוצץ הוא שן איימל שלמה ומוחלטת.
אם אחזור רגע לזו שבגללה נעורתי לכתוב, הרי שינייה הצהובות אולי מעידות על הזמן האבוד יותר מאשר כל מה שרציתי לתלות בהם, שיני כזב, הרי אנחנו הישראלים ברובנו רקובי שיניים.
למעט כמה מושחתים, כנראה ציוניים.
Posted in ויזואל, ספורים קצרים וכל מיני on ינואר 27, 2010| Leave a Comment »
אני רואה שלוליות ומבין שצר עולמי, אבל זה לא חדש.
אחרי ההליכה מסביב, הגוף פחות נוקשה, הדם מתחמם, ואז אפשר להביט לשלולית מתוכה עולה בית גדול, זה מקום מוזר, מקום מפגש של אנשים אבל בלי מחסה, כאילו בהזמנת בעלי בתי הקפה, כדי שמי שיצטרך מחסה מהגשם יאולץ להיכנס וללגום בתוך בתי הקפה המוזנחים, כמעט בלי אמונה, אולי בגלל ההזנחה הזו שאין לה מילים, התמונות יכולות רק לשקר.
מיכאל ק צילום ממכשיר פ נייד
