הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

" אתה מוזמן" כך היה כתוב בפתקה הקטנה עם הכתב המעוגל, היפה, הנעים לעין, אולי אפילו מנסה למצוא חן בעיני מי שעתיד לקרוא אותו.

התחלתי ללכת לשם, לא היו לי הרבה אופציות למען האמת, מה כבר נשאר לי לעשות הלילה, שאלתי, והתחלתי לפסוע ברחוב, מכוון את ההליכה כך שתביא אותי באיחור פעוט למטרה.

בדרך האור הכחול שינה את הבניינים, הוא גילה את הצד האפל שלהם, מאחורי כל קיר ארב צל מאיים, האור הכחול הבליט כמה תכונות שמעולם לא חשבתי שיש לבניינים.
באיזשהו שלב, אני כבר לא זוכר היכן ומתי סטיתי מהדרך, נכנסתי לסימטה, שום דבר לא הזמין אותי להיכנס לסימטה הזו, מלבד תחושה עמומה שבעצם גרמה לי ללכת אחרי האור הכחול שצייר את כתלי הבתים מחדש, בונה חיים שלא רק שלא קיימים, אפילו בדמיוני לא ראיתי אותם, אבל חשתי בהם, בקיומם הלא-מוטל בספק.

עוד הספקתי לראות אחת שהולכת גם לאור הכחול בצד הבניינים, מונית עצרה לידה, היא נכנסה, שום דרמה לא התרחשה, אבל הייתי בטוח שעכשיו יקרה משהו, המשכתי ללכת אחרי האור.

Read Full Post »

ראיתי בהתחלה במין הבזק מהיר דלת לבנה נפתחת לא במלואה, דלת לימוזינה מבריקה, החלל שנוצר איפשר לרגליי אישה זקנה לפרכס מעט באויר עד שהונחו על הקרקע בחוסר יציבות מובהק ומטריד.

ראיתי איך רגליה מנסות להיאחז בקרקע, זה היה נסיון לתפוס אחיזה ברורה ואז כאילו הסתבר לאישה שהרגליים מחוברים אל אישיותה הקורנת כי האפשרות שרגליה יתבססו במהירות וביציבות על הקרקע אינה משימה כה ברורה מאליה, היא לכן התנדנדה ונאחזה לסירוגין בקרקע ובאויר וידה אוחזת בידית המוכספת בחוזקה, כאילו חטא מיסר אותה ומדגיש שוב את מגבלת גודלה המצומצם למדי, אבל לבסוף היא התעשתה והניחה זוג לאה של רגליים רכוסות בנעליים כבדות על הקרקע, יכולתי לראות אפילו מין אנחה בזוית פניה המפונדרות בכבדות בשעה שרגליה סוף סוף נשקו לקרקע.

היה זה לפנות ערב עת האור הצטמצם לכדי שביב אור כחלחל ואפרורי משהו אולי מין רמז לא ברור היה נוכח בחלל ובתחושה הערטלאית, ברקע שוב העוזר הנוצרי אחז בידה ווידא שהיא הולכת יציבה על הקרקע, היא נשאה עימה עיגולי הילה עם צבעים עליזים שיועדו למלאכים מן הסתם שאמורים להופיע כל רגע, וכן כמה שקיות עם מה שנראה כמו צעצועי מלחמה מרתקים, אילו רק יכולתי לעזוב הכל להצטרף לחגיגת הקרבות הפחזניים הייתי עושה זאת מיד בלא-היסוס.

בכל אופן אך עברו כמה רגעים ונשמעה צעקה קשה או שמא צעקה פולחת תודעה חודרת עצמות ועמקי לב, הבית רגש פתע, השקט בבת-אחת פסק, המולה של קרב והכנות לקרב השתלטה על המסדרונות, נחרות זעם רקעו במדרגות, אנשים מיהרו כל אחד לתפקידו, המולה כזו מזמן לא הייתה חשבתי לרגע לעצמי, מנסה לשמור על שלות נפש ככול שרק ניתן.

הרגע המיוחל סרב להגיע, דווקא משהושלמו כל ההכנות לקרב, הניחו פתע הלוחמים את נשקם והתלחשו, איני בטוח מה היה שם, על מה הם התלחשו בכזו להיטות, עד ששמעתי צעקה של אותה זקנה לוחמנית, היא צעקה בקול רועם " נו-כבר! למה מחכים, נפתלי תזיז את עצמך, הקרב עכשיו מתחיל!"

רק לי לא היה תפקיד אקטיבי בקרב האבוד הזה, אני העד האחרון שנשאר לדווח עליו.

Read Full Post »

רגע, חשבתי שאני כבר נוסע מפה, לאן לא הייתי יכול לשער- לו רק יכולתי לברוח, הייתה הרגשה שאני חייב לצאת מכאן, עכשיו, לא להמתין, שום דבר טוב הרי לא עומד להתרחש כאן, אבל משהו עצר אותי.

אני חושב שהיא הייתה יוצאת דופן במובן הביזארי, התגלמות המוזרות, ציינתי לעצמי שפניה מכוסים איפור כבד, כמעט הייתי יכול לדמיין את עובי השיכבה שכיסתה את פניה, כמו שהכיסוי נמרח בשפכטל של סיידים שמנסים להציע מבט חדש לקיר שכבר נחרץ ונקדח בעשרות חורים מדממים.

הפנים שלה היו מסכה כמעט מושלמת, לעיתים כשהייתה רגועה יכולתי לראות שהיא חרדה מהרגע שהשלווה תופר ואז היא פצחה בצווחות שרק הבליטו את הדרמה מבעד לשכבת האיפור המושלמת שכיסתה בורות אפלים.

לעומתה נזכרתי באימי שבשנותיה האחרונות לא רק שלא איפרה עצמה כמעט לחלוטין, אפילו הייתה לה ארשת נעימה של השלמה, היא הייתה יפה אפילו בזקנתה, ציינתי לעצמי במין סיפוק מוזר.

אבל עוד רגע הכל מתמוטט ואני מתמוגג לי בזכרונות נעימים, היא צווחה בקול רועם אחזה בפניו של הנער הסרבן והעיפה לו סטירה מצלצלת, הוא הביט בה מתריס, אמנם מוגבל היה הנער, מה כבר הוא יכול לעשות, הרי הם ניחנו בכל התמימות שהסגירה את מצבם כל הילדים האלה האילמים, היא כמו גנרל חשבתי לעצמי, מין גנרל אלים שצועד קוממיות מול צבאו האילם, היא חרשה בצעקות עוד נתיב הזוי של צבא מובס שלא יודע מה ילד יום, היא ידעה שכוחה הוא יחסי, היא פחדה מאיבוד השליטה המצופה והצפוי, מהתפרצות פתאומית של שגעון בלתי-נשלט, אם הייתה יכולה ודאי הייתה מאפרת את כל הילדים בעצמה שיהיו פחות בלתי-צפויים, ופחות חלקים, ופחות תמימים, היא שנאה במיוחד את התמימות שלהם, כאשר הבינה שהתמימות שלהם היא מתנה שהיא מעולם לא קיבלה חמתה בערה בה יותר ויותר.

לעיתים לא יכולתי לסבול את צעקותיה ובחרתי לצאת החוצה לנפוש מהרישעות הצווחנית הזו, בצד הצווחות היא הציבה בכל מקום דגל, על הרשע כיסתה לא רק שכבה הגונה של איפור, דגלים נפרשו בכל המסדרון, אחד על גבי השני, עוד ועוד דגלים, מגיני דויד בכל צורה בבד ובניילון בריבוע ובעיגול, תכלת לבן, הכחול והמגן, בכל מקום מעל כל דלת ומעל כל חלון, המון פריטים שנקנו בפרוטות הוכנסו בדוחק מחניק ומעיק, כל מיני מינאטורות מפלסטיק, הרבה חיות חביבות מיוצרות כנראה באיזה בית כלא סיני או מאלזי שיבואן זריז הגניב למולדת, הפטריוטיות הזו נקנתה בעמל רב, הגב שלה היה כבר די שחוח, למען תרגיש יציבה היא נעזרה בהליכון, או במקל הליכה כזה עם בסיס מרובע רגליים, היא הייתה מקרטעת וצווחת על כולם בלי הבדל שוויון מפתיע ודמוקרטי, כולם לא הבינו אותה, היא הייתה השריד כמעט האחרון לצבא פולניה שזה מכבר התמוטט בקול ענות חלושה, כזכור.

היא אולי מחכה שמישהו יציל את הממלכה שלה, אולי דווקא הערבי הנוצרי הנאמן שעוזר לה יהיה החייל הפולני האחרון, כמעט נחרדתי מעצם המחשבה שהצבא הזה עתיד לשרוד עוד תקופה ארוכה משהיה נדמה לי ברגעי התעלות חשובים לי לפחות שנדמה שכבו לעד פתאום.

כמה חרדה יש במקום הזה, אינך יכול שלא להעריך לפעמים את הצבא הזה אולי היו צבאות אחרים בנמצא, אבל החרדה הזו איבדה הכל ושמרה על הכל במקומו, אולי כי לא הייתה ברירה, גם העוזר הנוצרי שמר מכל משמר כמו שומרוני טוב על הצבא הפולני האחרון.

Read Full Post »

בעית הדיור שלי הפרטית החריפה בחודשים האחרונים מאז בעלת הדירה הודיעה לי שאני אצטרך לנדוד שוב, ההרגשה של היותך כעלה נידף, בן בלי בית, והאיום הגדול שאוטוטו אני לא אוכל לשוב לחיי השיגרה המנחמים רק הציתה יותר ויותר את הרגשת התלישות הקיומית הקבועה שלי.

לא התחברתי אישית למחאה כי לי אישית זה לוקסוס, אמנם הייתי בהפגנה וכמה פעמים במאהל, אבל אפילו נסיעה משותפת עם בחורה יפה אחרי ההפגנה שהסתכלה עלי מודדת אותי מלמעלה למטה וחוזר, לא השאירה בי טעם טוב מהפכני דיו.

אתמול יצאתי לעוד יום מטושטש של חיפושים שנגמר במפח נפש, במקום לא ראוי למגע אדם ולא לחיים בכלל מעיק ודומם מיאוש, השיכונים העלובים של השכונה שתמיד נראו לי עלובים במיוחד, למרות שבגרמניה מצאתי את עצמי מביט בדיוק באותם שיכונים ממש גם בהנובר וגם בעוד כמה מקומות ורק הרחוב היה שטראסה, רק ששם הכל היה צבוע למשעי, ואפילו הפשטות קרצה לי ואולי נראתה מגרה לחיי קהילה מרתקים, אבל כאן בישראל אותו סגנון בינלאומי אדריכלי; הפך לסלאמס מדכא ואפרורי עם תינוקות ואימהות מדוכאות שבולטות כאילו הן תלויות מהקירות והאיזור כאילו מחכה לאיזה טיל גראד מהפכני שיעשה רק טוב אם נניח הוא יחריב עד אפר את השיכון הזה ואת עליבותו הזועקת, אבל בלי לסכן את האנשים והתינוקות זה לא יילך אז אני מוותר על המהפכנות הדרמטית הזו.

ליגלגו על בגין ועל התוכנית שלו לשיקום השכונות, עוד ליגלוג מפאניקי מיותר ובורגני, בשום מקום בעולם יחס חמלתי לעוני ועניים לא נתקל בבוז צרוף כזה כמו בישראל דווקא מחוגים המזוהים עם הסוציאל דמוקרטיה, כאילו, והאמת היא שהרבה שכונות בישראל זקוקות לשיקום מהפכני ועיקבי באופן דחוף ובהול למשל הדר בחיפה שבה נולדתי, אבל היום אנשים כמו בגין נחשבים לתמהונים מחד ולפוסט ציונים עד מאוד מאידך, חזרתי כל כך עייף ולא מרוצה מהמקום שהיה כה מדכא והעברתי את הלילה בשינה טרופה, בבוקר החלטתי לבדוק את האופציות הבלתי-אפשריות שמעל לתקציב שלי, והנה זה פלא מצאתי מקום מופלא במחיר סביר מעל ואדי עם מראה הים ממול כאילו שאני חוזר לילדותי, במקום הזה הייתה לי חברה, כמה שנים של חלומות נאיבים שנגוזו מזמן, בואדי הזה (אז במעיין היו מים) התמזמזנו והלכנו שבויים באויר המקסים של הכרמל, ופתאום אני חוזר לרחוב הזה מחדש, הפעם אני הולך להכיר אותו מקרוב כדייר, מראה השיכון המדכא נדחק הצידה ושוב אני שמח.

המחיר של הדירה בשיכון המדכא והדירה שמצאתי הוא אותו מחיר ממש, אבל היקום אחר, כאילו קפיצת מדרגה, עכשיו אני אשמע את ציוץ הציפורים ואת קול המואזין בבוקר.

מהפכה?

לא ממש, אתמול היתה הרגשה שיש שינוי עד שהמשטרה פינתה את הפולשים, דווקא אתמול הגישה של להשתלט על בניין נטוש נראתה לי חיובית, אבל בכרמל הכל נראה אחרת, כאשר אני וחברתי אז הלכנו בשבילי הכרמל פגשתי קרוב משפחה וחברתו שהתהלכו גם בכרמל, והוא בונה לה בית בחירבה נטושה כמו שתמצא בחורשות פה ושם, לימים הוא הפך לאדריכל, אבל ידיים טובות ממש אין לו, הכרמל נשאר אותו כרמל, כמה נוח האויר במקומות מסויימים בצל, והעצים הירוקים ומרחוק הים שמתעתע כאילו בעין ותורם את הכחול לקומפוזיציה המרגיעה, הנה השפעה מיידית עלי אני הופך לפואטי קצת נשמתי עצי אורן וזה משחרר ממני הבלים, והמהפכה היא פשוט נרדמה בשבילי, אישית, אבל רק אישית.

Read Full Post »