הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

איך התחיל התהליך איש לא יודע, אולי הכל החל כאשר הורגש מחסור מסויים,  היותו של מחסור מסויים מורגש אינה סיבה מספקת להפסקת ההתרחשות שעד-אז שלטה ונתנה את הטון,  לא היה מצב של התארגנות ללא הסבר פילוסופי מעמיק, כמעט, לפעמים מה שנותר זה ההסבר, ולא היה בכלל אובייקט, כמעט.

מתישהו החלה ההרגשה שהלכנו כברת דרך גדולה מידי קדימה, השאלות ניסרו בחלל האויר כמו שנהוג לומר, ואוצרים ובעיקר אוצרות אצרו את המלל הזה ברוב תושיה, כאילו לא הייתה בידם אלטרנטיבה, המילים נערמו, לא תמיד היה למילים  הללו מובן נהיר,  ההסבר לא דרש הסבר הוא היה המנה העיקרית, כי אם היה צורך בהסבר היה מן הסתם גם צורך באובייקטט.

לא תמיד היה מצב של הימנעות מהקטסטרופה שנראה שהייתה חלק מהעניין עצמו המצב הכאוטי היה בחירת העורך או כפי שציינתי  קודם העורכת,  לא היה דמות מתגוללת, או כפי שנרמז אחד שמנסה ללא הצלחה להתרומם, זה היה ניסיון לא מוצלח, וכנסיון לא הייתה מובטחת מראש הצלחה כלשהי הלבוש הניסיוני פתר חלק מהבעיות, זה היה חלק מתנאי הפתיחה, לעיתים הייתה נפש אחת מיותרת, לעיתים זה היה קיר לבנים שנהרס, ולא בטוח איך הוא נהרס, אולי זה היה ניסיון ליצור מודעות פוליטית חדשה, אנשים סיפרו שלא מצליחים כבר לכתוב, כי מישהו מונע את הכתיבה, מישהו ששולח משטרה אמיתית לתוך הבלוג והמשטרה מנסה לברר פרטים, והיו כאלה שחייכו בסלחנות.

זו לא משטרה זו הצנזורה העצמית, הפחד ערטילאי, מישהו הרי דואג שנשאר דמוקרטיה, בכל מחיר, זה ברור.

לעולם לא נדע איך הצליחו לעלות עליו, איך הורכבה התמונה מחדש, איך שוחזר האובייקט, אבל כנראה זה היה בזכות אוצרת מיומנת שידעה לכוון את הדברים בצורה נכונה, בלי משים אולי, ותוך מאמצי על כבירים, היא נדרשה לכל יכולתה והיו רגעים שהיא הרימה יד, ושלחה לאויר הכבד אנחה כזו, שמי ששמעה יכול היה להעריך כי היא נתונה בקשיים עצומים  ומפרכים וכל מלאכתה היא סוג של מאבק אימתני, בקשייה העצומים ורבים.

אבל בסופו של דבר האובייקט שוחזר כנראה חלק מהעבודה נעשתה במיקריות בת הלויה של המזל או הגורל, והוא נשמר מעתה ע"י איזו יחידה סודית מהאגף הסודי והבלתי ידוע, לאיש אין מידע מי שומר עליו, פרט לעובדה שברור וגלוי לעין שהוא שמור, ולאיש אין ממש ידיעה או בדל עובדה מוכחת מי שם אותו מחדש ביחד, ההרכבה הייתה קשה, אבל נרמז שהייתה זו אוצרת שידה במעל, היא ידועה הוסיפו אותם גורמים, עובדת במשרה מלאה במוזיאון מוכר.

לא ברור כלל אם מוסד מוכר בימינו אינו רמז לפעולה חתרנית של גוף מודיעיני שלטוני, הרי כיום הכל (בהפרזה) מנוהל ע"י שוטרים וגנרלים בדימוס אבל לכולנו ברור שמעולם הם לא פרשו, יש שיוסיפו את המילה כמעט, הרי הזהירות נדרשת.

Read Full Post »

ואני מביט בה כשהיא עוברת, לפעמים היא באה מאחורי, אומרת לי משהו, קןראת בשמי, ואנחנו מדברים, לקראת החג הביאה לי עוגה, והשביעה אותי שאני אוכל לבד ולא אחלוק את העוגה עם הכלבה האהובה עלי, כמובן שלא עמדתי במילה, שוב פעם הנסיבות מעמידות אותי במבחן.

Read Full Post »

ראוי לעיתים לתת את הדעת על החיים האלה מה הם חיים, מה הקו בין החיים  אלה שאומרים ככה נהוג בכל אופן בין בני תרבות לומר, שהחיים יקרים.

ואיני מנסה לערער את הקביעה הזו, החיים אכן יקרים, בצבא פולניה תמיד החיים יקרים, אפילו מאד.

האיש הקטן נאחז שנים בחייו הקטנים המועטים, לפעמים ראו זאת,  בעיקר האישה עם הפנים המחוטטות,  כאשר היה מואיל לחייך, היא הסתירה לב גדול רחום וחומל מתחת כסות קשוחה, עור מחוספס, וארשת סתמית, אם היית מזדמן לשם למטה היית רואה לפניך אישה עניינית, ובזה העניין היה מסתיים, היא הייתה החיבור של האומלל לחיים, לא המשפחה, כי המשפחה הייתה שנים רבות חסרת אונים וזנחה אותו , היא חרושת הקמטים שעישנה בשרשרת מין סיגריה מסריחה נטולת פילטר הייתה החיבור הרעוע של האיש הקטן לחיים.

היא ניקתה אותו, התפעלה מעורו הצח, מרכות מגע העור באצבעותיה המחוספסות והקשוחות, לפעמים הוא חייך, היא הסתפקה בחיוך הזה, יודעת שזה כל מה שתקבל, והוא לא חילק הרבה חיוכים, מדי פעם היה מסתכל עליה זועם ואז היא נרתעה, והייתה לוחשת אליו 'אל תכעס עלי בבקשה' כאילו הוא מבין, ואולי הבין, איש לא יכול לדעת מה הבין, האם משוב כזה שלא מגיח יכול היה לתת לה סיפוק?

עברו ככה שנים, היא רחצה ,האכילה והלבישה אותו, נטלה אותו לטיולים בשמש לחמם את עצמותיו הרכות, ודאגה לכל מחסורו, והנה היום שכולם מסרבים לדבר עליו הגיע; ליבו הקטן נדם, היא  חשה עלבון, -'מה כל האהבה שלי הייתה לשוא?'

הרגשת חידלון וריקנות אחזה בה, הוא נשם בכבדות שבוע עד שמת, ושבוע נאחז בחיים בהצלחה די מפתיעה, מתעקש להילחם על חיים שהיו החיים שלו.

החיים האלה לעיתים היו הדבר הכי מיותר אפילו שאסור לומר שיש בהם משהו מיותר, כי הרי החיים יקרים, כן, מאד יקרים במשרד הרווחה ממדו כל גרוש שנשימה אחת שלו עלתה, כאילו נשימה ועוד נשימה היו להון גדול, והנה באותו רגע בו הוא נטל חופש מהחיים האלה האומללים חיוך של הקלה עלה על פניו, כל מי שהביט בו יכול להישבע שהיה זה חיוך מקסים ומתוק, זה היה החיוך ששבר אותה יותר מכל, אחרי כל מה שעשתה עבורו, הוא חייך ככה ברגע בו נשמתו עברה למחוזות נפלאים אחרים, המשקל הפיזי שבמילא היה קטן נעלם בתוך ענן של הקלה, הוא עכשיו לא כאן, והיא בשלה, נדרשת להטמין את הזכרונות, וללמוד ללכת הלאה, אולי זה קשה  לה מידי.

Read Full Post »