הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

הנה אנו כולנו נכנסים עכשיו לחדר, גם את, נכבדה שלי, יושבת, רגל על רגל, בפנייך ניבט הכחול, האור הכחול, ולא כמין אור של איב קליין, אור מלאכותי, את יושבת ובוהה, רוצה לבלוע את המראה.

והוא אדיש, כלום לא יכול להבקיע את החומה האטומה, הוא יודע שזה הכל או כלום, וזה לא יכול להימשך ככה, אחרי כל המאמצים, זה הכל, הוא מביט ביאוש באור הכחול, זה כל מה שיש, הוא מניח את כוס הקפה בזהירות, מביט בחשש, החשש אינו בגלל החיים המתבזבזים, אי-המעש, החיים הפכו להיות מרדף אחרי החיים של איזו קבוצה, חלקם מאד ידועים, סלבס, שמקפידים לפקוד אותנו שוב ושוב, בוקעים מהקופסא, נבוכים, לעולם כשהם נדלקים ונכנסים לבית הצנוע אין הם חולצים נעלים, אפילו שלום לא אומרים, הם יושבים עסוקים בשלהם.

אני מביט בה שוב, היא כבר שוקעת בשינה, הגוף שלה מרפה, והראש נשמט, מחר היא תבקש לדעת, מה היה, מה הפסדתי, ואני אומר, לא הפסדת כלום, זו אותה התוכנית, היא כבר חוזרת על עצמה שנים, אותם אנשים, אותם דברים, לפעמים יש הפסקת חשמל, בליל סערה ואז מחליפים את התוכנית, במקום לבהות, אנחנו מסתכלים אחד על השני, את עלי, ואני עליך, וכבר איני בטוח שזה טוב, או רע, אבל את מביטה בי ואני בך, רק כשהקופסא שותקת.