ראוי לעיתים לתת את הדעת על החיים האלה מה הם חיים, מה הקו בין החיים אלה שאומרים ככה נהוג בכל אופן בין בני תרבות לומר, שהחיים יקרים.
ואיני מנסה לערער את הקביעה הזו, החיים אכן יקרים, בצבא פולניה תמיד החיים יקרים, אפילו מאד.
האיש הקטן נאחז שנים בחייו הקטנים המועטים, לפעמים ראו זאת, בעיקר האישה עם הפנים המחוטטות, כאשר היה מואיל לחייך, היא הסתירה לב גדול רחום וחומל מתחת כסות קשוחה, עור מחוספס, וארשת סתמית, אם היית מזדמן לשם למטה היית רואה לפניך אישה עניינית, ובזה העניין היה מסתיים, היא הייתה החיבור של האומלל לחיים, לא המשפחה, כי המשפחה הייתה שנים רבות חסרת אונים וזנחה אותו , היא חרושת הקמטים שעישנה בשרשרת מין סיגריה מסריחה נטולת פילטר הייתה החיבור הרעוע של האיש הקטן לחיים.
היא ניקתה אותו, התפעלה מעורו הצח, מרכות מגע העור באצבעותיה המחוספסות והקשוחות, לפעמים הוא חייך, היא הסתפקה בחיוך הזה, יודעת שזה כל מה שתקבל, והוא לא חילק הרבה חיוכים, מדי פעם היה מסתכל עליה זועם ואז היא נרתעה, והייתה לוחשת אליו 'אל תכעס עלי בבקשה' כאילו הוא מבין, ואולי הבין, איש לא יכול לדעת מה הבין, האם משוב כזה שלא מגיח יכול היה לתת לה סיפוק?
עברו ככה שנים, היא רחצה ,האכילה והלבישה אותו, נטלה אותו לטיולים בשמש לחמם את עצמותיו הרכות, ודאגה לכל מחסורו, והנה היום שכולם מסרבים לדבר עליו הגיע; ליבו הקטן נדם, היא חשה עלבון, -'מה כל האהבה שלי הייתה לשוא?'
הרגשת חידלון וריקנות אחזה בה, הוא נשם בכבדות שבוע עד שמת, ושבוע נאחז בחיים בהצלחה די מפתיעה, מתעקש להילחם על חיים שהיו החיים שלו.
החיים האלה לעיתים היו הדבר הכי מיותר אפילו שאסור לומר שיש בהם משהו מיותר, כי הרי החיים יקרים, כן, מאד יקרים במשרד הרווחה ממדו כל גרוש שנשימה אחת שלו עלתה, כאילו נשימה ועוד נשימה היו להון גדול, והנה באותו רגע בו הוא נטל חופש מהחיים האלה האומללים חיוך של הקלה עלה על פניו, כל מי שהביט בו יכול להישבע שהיה זה חיוך מקסים ומתוק, זה היה החיוך ששבר אותה יותר מכל, אחרי כל מה שעשתה עבורו, הוא חייך ככה ברגע בו נשמתו עברה למחוזות נפלאים אחרים, המשקל הפיזי שבמילא היה קטן נעלם בתוך ענן של הקלה, הוא עכשיו לא כאן, והיא בשלה, נדרשת להטמין את הזכרונות, וללמוד ללכת הלאה, אולי זה קשה לה מידי.
Read Full Post »
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
