הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

הוא מנפנף אלי בזלזול ביד שלו, רוטן שאני חוצפן.

זה נכון, אבל הכי מעצבן אותו שאני לא חושש ממנו שאיני מראה לרגע סימן שהוא יכול לכופף אותי, מעבר למצב הביש עצמו.

הוא רוטן שלא היה מטפל בבעיה שלי, לרגע אני מתפתה להעמיד אותו במקומו, אחר-כך במחשבה יותר קפואה אני גאה שאני מעצבן אותם את הבני זונות הבורגנים. הצעתי לו ציור שלי, ואז הוא הסתכל בי קצת פחות בזלזול, ניעור בו איזה ניצוץ חמדני, אני אתן לו ציור של המורה לציור הראשונה שלי שאמרה שיש לי עיניים עצובות, אחר כך שיטבול את הציור בדבש, החרא הקטן הזה.

איש קטן שחשב שהוא יהיה יום אחד גדול, למה אינו מוכן לקבל שהגדולה תגיע מטיפול בכל האנשים הקטנים חסרי המזל וחסרי הממון, מה רע בלעזור לאנשים, למה הרדיפה שלו אחרי הכבוד וההתיחסות המבישה הזו כנגד המורדים, בעצם איש לא אוהב מורדים, הם מאיימים על הסדר הטוב של הדברים, הם לא נכנעים לבורגנות לא נוהים אחרי הולכת השולל הזו וכל הקלישאות הנילוות, ויש לזה מחיר.

מי ייתן שלאיש הקטן הזה תגיע יום אחד תובנה שעצם העזרה לעניים היא מעשה שיש בו גדולה.