בכניסה בלובי אניה עשויה אלומיניום, חתוך גס, עילגות אסתטית, לאומני, חיילים מפלסטיק מחזיקים נשק, מעל עיגולים וקוביות עם שלל מגיני דויד, לאיפה שלא תביט יבצבץ מגן דויד בשלל אפיזודות מרנינות ומתקתקות, למטה במרתף סיסמאות שלום, וסיסמאות המנסות להסתייג מעט מהמלחמה הארורה, בסגנון "רעה המלחמה טוב השלום".
בכניסה ביום מזדמן תפגוש אותה את מחנכת דגולה, צווחנית, אישה שנראת גדולה מעצמה, מעל שנותיה, היא כמובן טוענת לאיכות, מהסוג הסמוי מהעין עצבנית, יודעת למי להחניף, בודה שקרים מליבה על עובדיה, מנסה כל יום בהבל פיה לפטר אותה ואת ההוא, לפטר ולפטר, ואיש לא נפטר מנוכחותה האלימה.
נוכח מין פרץ בעיקר של שחיתות כוחנית, אפשר לעיתים לשמוע צרחות אימים על עובדת, לרוב העובדת היא ערבייה, מושפלת, באופן סיסטמטי לא משולם שכר העובדים כנדרש מי יחשוד באשת החינוך, חלק לא קטן מההשפלות מלוות בצדקנות מהסוג האתי "חינוכי", למרות שיום אחד ארור שמעתי אותה צווחת על ילד יען כי היא ללא תתן שיפגעו בשם של המוסד שהיא מנהלת, היא התירה את דמו של האומלל בגלל חוצפת אביו שדרש לדעת משהו כאילו יש בדרישה זו הבנאלית משום הרמת יד על שמו הטוב של המוסד כאילו נדרשת מלאכת ציות בלי מיצמוץ, החוצפנות הזו נהפכה למסע שלה, אישה מבוגרת נגד ילד מוגבל, כולל פגיעה פיזית בו בילד, מתוך בטחון מלא שאיש לא יחשוד בה באשת החינוך הדגולה.
לרגעים עולה עולם אחר, מיני עולם כמו אז בסרטים של דיקנס, מיני אז כאשר אני ילד בבית ספר ורואה סרט על ילדים יתומים במוסד, ואיך הבמאי המוכשר סוחט דמעות מאיתנו שמחכים בקוצר רוח לגאולה, שבאה בטח שהיא באה, תמיד בסוף הפי אנד, אבל כאן לא יהיה הפי אנד, וגם לא לאב סטורי, זה מוסד בישראל, אמיתי שזוכה לתשבוחות, רבים יודעים את האמת ודוממים, ואת זה אסור לצלם.
