הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

מה הרושם של מקום שנשאר חקוק בראש של מבקר מזדמן.

האם זו ההשתקפות הראשונה , האדם הראשון שפגשתי ? הריחות, האור , משהו מהסוג הזה שחודר את התודעה ומשאיר חותם שקשה אחר כך למחוק כמו בדייט , הרושם הראשוני  די מחבל בדבר האמיתי בעומקם של דברים.

Read Full Post »

איפה מתחיל להיות בעייתי החיבור בין אמנות לפוליטיקה?

מה מחזיק יותר הצורה הפורמלית או מיטען  שנתלה בה ומלווה אותה ואף מערער אותה ולעיתים מוחק אותה עד שהיא נותרת חסרת הקשר,

Read Full Post »

די מפתיע.

מה כבר היא רוצה ממני , היא התקשרה לפלאפון כדי שאראה שהיא התקשרה והיא הניחה  מהר את האפרקסת מהר בכדי שכשאחזור אליה , אשמע רק את המענה הקולי.

בעצם היא אותתה לי שהגיע הזמן שאזכר בה, טוב, שלחתי לה הודעה וברכתי אותה בחג שמייח ושנה טובה , קצת באיחור אבל בהתאם למה שעבר עלינו זה סביר.

מדוע זה ככה , למה הזמן לא מרפא את הפצעים , למה ממרחק הזמן וכבר עברו שנתיים היא לא מתעשתת והולכת הלאה, בסה"כ היא  הרי חופשיה לעשות כל מה שעולה על דעתה.

Read Full Post »

זה לא אומר שחייב להיות לך בלוג , על אחת כמה וכמה שאין זה אומר שאתה שווה קריאה.

האם אני מדבר לעצמי?

Read Full Post »

אני הולך עוד מעט לצלם את הרחובות השקטים, אכלתי אני לא צם.

חג נורא .

Read Full Post »

בראשית המודרניזם הניכור נולד ואז היה הריידי-מייד , עכשיו בפוסט הוא מתחטא ונהפך לציני שמתפקד כמו קריצה אסתטית .

ויש אולי התפכחות , נראה כי ההתפכחות שייכת למשהו חיצוני שאין לו קשר לאמנות כלל.

שקשור לקונפליקט ההולך וצובר תאוצה בין עני לעשיר בין הדת המוסלמית  למערב אחרי הקונפליקט הזה – שחייב להיות ענקי ומאיים שיקרע אותנו לגזרים ויחבל במערב במידה שרק היא מסוגלת להגיע למצבי זיכוך ואם נשרוד ואם יהיה בכלל עולם תרבותי ולאמנות תהיה במה  יהיה מי שיוכל להביט במבט כללי מיושב ובהיר על השחיתות הגדולה ועל תרבות השקר.

ברגע זה זו משימה בלתי אפשרית לומר אמת ,  הכוונה באמת היא לא באיכות פונדמטליסטית אלא מבסיס ראוי והוגן שמושתת על הבנה אנושית

כרגע מסתבר שזה בלתי אפשרי

כאילו הכבלים של המציאות הנוכחית  הם בדיוק הסיבה לאי-היכולת לומר אמת ליצג דבר ראוי בעל חשיבות אנושית אונברסלית .

לפיכך האמנות היא פרטית  כמו אוננות בשכונה , נערים פרועי שיער מקיאים בפומבי ומרטיטים זקנה אפורה במוזיאון חשוב , דווקא הדבר היחידי שנותר לעסוק בו היא ההגזמה או השקר הגלוי והאכזריות של הדברים , עדיין לא נעשה רצח כאקט אמנותי

אבל גופות נחנטו בשביל אמנות הרדי-מייד שהיא  הבשורה של התחלת הריאליטי האמנות הפלסטית לא במודע קידמה את הרעה החולה ביותר של האמנות את הריידי-מייד ועכשיו הריאליטי שנולד מתוך הריידי-מייד מתוך המבט ההיסטורי שנהפך לאמירה בפני עצמה כמו נסיעה בזמן והפיכת ההיסטוריה לרלבנטית למרות שהיא אמורה להיות מתה הלקח ההיסטורי נובע אולי מדבר בדיעבד אלא שעכשיו הריאליטי עושה תרגיל הפוך הוא מנכס את הבדיעבד למציאות כאילו המסקנה שלפני היתה אמורה להיות מראש מה שרק בדיעבד מתאפשר לדעת  , הבמאי הגדול הוא הגילוי וההתערטלות הפומבית ואין נראה שיש מישהו שמסוגל לומר שהכוונה גלויה וידועה ושיש לדברים פשר או כוונה.

ואם מישהו מנסה לומר אמת הוא חייב להגזים וליצור מבע הפוך בדיוק  למה שהוא מכוון שאחרת הדברים יקלטו כפשוטם וידחו על הסף , אזי נוצרת הכוונה לרמות לומר את האמת דרך תיווך מפוקפק לאנוס את המציאות כדי ליצור מבוא ופרספקטיבה שאולי תאפשר בסוף המיסדרון להשחיל אמירה אנושית, מין שביב תיקווה מתנפץ ששרד רק בכדי להבליח כמו קפיצה אחרונה ושירת הדיכדוך הסופנית.

Read Full Post »

אימי ז"ל היתה מבקשת ממני  לפני יום כיפור כי אאסוף לה כל מיני מטבעות , היא היתה מתפללת על ערימת המטבעות ואז משלחת אותי לתת אותם כצדקה למי שאחפוץ .

זו היתה הסליחה שהיא ביקשה ממשהו טמיר ובלתי גלוי חזק ממנה אלוהים או מה שלא יהיה  השם הבלתי מפורש של הוד רממותו הגדול והנסתר  והטמיר.

ואף שאני לא דתי הנה אני חש שהדברים האלה חילחלו לתוכי ואני מרגיש חלק  מהאיזשהי התיחסות.

אבל הסליחות בקשות המחילה היא  בעיני בלתי רלבנטית ואף שאני בטוח שחטאתי לאנשים מסויימים  אני לא מבקש מהם סליחה , אולי כי הם ואחרים חטאו לי וגם אני מעולם לא זכיתי שיבקשו ממני סליחה חוץ מאותה אחת שאהבתי

והיא ביקשה ממני סליחה ואני לא רציתי את הסליחות שלה אלא אותה לצידי , והיא כמובן לא יכולה היתה לגשר על הפער העצום שאולי היה נדמה לה כגדול מידי ולי כמובן הוא נראה פעוט וחסר ערך.

והיא ביקשה ממני סליחה והיא לא חטאה לי כלל ,מכל הנשים שאהבתי והן לא רבות האהבה שלה היתה הכי נוגעת לליבי אף שהיתה קצרה מידי והרגשתי שלא אזכה למשהו כזה אבל ברור לי שהיא חפצה היתה לתת לי משהו חד פעמי ואיזו מתיקות שתלווה אותי

והכאב שלי הוא חד , ואיני מתפאר בשום דבר שעשיתי או אמרתי לה , הכאב גדול כי היא היתה לרגעים האדם הכי אינטימי וקרוב אלי וכמו שזה היה בפרידה אכזרית היא ניתקה ממני וכאשר כאבתי את זה באוזניה היא ביקשה מחילה וסליחה כאילו היא חטאה לי במשהו.

והחטא האמיתי הוא מה שעוללו לה אנשים שנים רבות לפני שהכרתי אותה , משפחה שבגדה בה, והיא עד היום מגוננת על משפחתה כאילו היא מכפרת על החטא שלהם .

לי היה זיכרון די נעים על משפחתי עד שהיא פקחה את עיני ,הבנתי אז שלי החזק שהייתי משענת לאחי ומשפחתי  נעשה משהו רע מאד ע"י אותם אלה שאנו בוטחים בהם כמובן מאליו.

ממנה הבנתי עד כמה הבגידה הגדולה היא זו של אלה שקרובים אליך שהם מדמך שהם רוצים לסחוט ממך את האנרגיות ואת כל מה שתוכל לתת להם , ורגש האשמה הבוגדני מתהפך בתוכך וגורם דווקא לך לקורבן להרגיש את אשמת מי שפגעו בך.

היא לא שנאה את מי שחולל לה את הדברים אלא את הקולקטיב שממנו הוא בא , את הגברים ,זמני איפה היה מוקצב

והיא אף ביקשה ממני סליחה כשהבינה שלא רציתי ברעתה , רק לאהוב אותה רציתי.

רק ממנה אבקש סליחה

לא בגלל שרציתי לעשות לה רע אלא בגלל שלא יכולתי לעשות אותה מאושרת ולרפא את הפצע שאחרים פערו בה שלעולם לא יתחטא ויעלם.

Read Full Post »

בעיני רחל המשוררת היא הישראלית הראשונה מתקופתנו שמלאה עצמה בשירים מתוקים ועצובים כאלה שקל למצוא את עצמך בם והם בך, שוהים ויודעים שהם רק עצמם לעצמם.

כשהיא לעצמה ישראלית יודעת היא שהיא רק על עצמה לספר יודעת  , ולמה רק על עצמה , אולי כי זו האיכות הנרקיססטית שלנו של בני האדם הנכונים כמעט תמיד לעסוק בנו ורק בנו כל הזמן

והבלוג זו מכונה נפלאה למעט המוצלחים שנסוגים מעצמם שיש להם מטרה אונברסלית בימנו קוראים לזה אג'נדה פעם קראו לתופעה הזו אידאולוגיה , תמיד אידאולוגיה היא מסוכנת משום שהיא נשענת על הכללות.

אבל טובה האג'נדה מהסיפור הפרטי ולו מפני שבאג'נדה אין ריאליטי ואין התערטלות במופגן

 יש תופעות שראוי לעסוק בהם כמו הבלוג העוסק בהטרדות מיניות ונותן במה לנשים לספר את סיפורן מבלי שהן תחשפנה , דה עקא שלעיתים למען השורות המלאות הסיפור נכתב מתוך עצמו ואולי כלל לא קשור להטרדה מינית.

כי נדרשת הכותבת למלא את החסר בדוגמת העדר הכתובה לה והיא מעתיקה ומשעתקת לא מעצמה אלא מבנות חוסר המזל שבאמת חטפו מכה אומללה ואכזרית.

משל המרחב הפרטי מתנגש בכללי , תרבות חיזור ועוד כשלים שכל בני האדם מכירים כשהם נכשלים או כשהם קוראים על כשלונות.

ונחזור למה שרציתי לכתוב על העיסוק בעצמי בכל מיני זויות נבירה והתערטלות בפומבי תוך נסיון לתת לכל מיני מוזריות הד , מאז קפקא והמקק שלו כל אחד ואחת חושבים שהם גריגור , ואחת עוסקת בחצ'קון מלא הוד שעובר  ביופסיה על גופה , שמא לא יספיק לה מחזור נוסף .

של הבלים של התחטאות בפומבי של נבירה בפצעיה העבשים מלאי הרימה והמוזרים כמעט בדיוק בתמונת מחזור כפי שלחברה שלה יש

והמשיכה הזו למוזר על הגוף האישי והפרטי החשיפה והריאלטי של הפרונק'ל, החבילה הזו שמתמסגרת לנגד עין הקורא הצופיה בו ורק בו מבלי יכולת להסיר מבט מהמוגלה מלאת ההוד הנפרצת בקול שיקשוק נוזלי מפכה לעיני כל, כלום זהו אבדה לנו היכולת לעסוק בדברים שהם לא בבחינת סנסציה אישית משהו שחייב לגרור התערטלות במידה כזו או אחרת.

הדור שלנו המתערטל הוא חלק מההפרטה הקפטליסטית שגם את הנוגה ביותר והכמוס לנו והמלא ממתיקות החושך והנעדר כל רצון להתפקר בידי זרים הפקרנו בידי זרים, לרטוש ולבחוש במעיים הכבולים שלנו שמישהו חשף וחרץ בהם חור, דרך החור מתמלאים חדרים חשוכים באור פוצע ( וזה לא הקמרה אובסקורה שעשתה פלאים ), והאור שהוא לא אור יקר מפז ומוזהב, אלא חדירה לפרטיות, אונס אותנו להתבהם ביחד עם המביט והחודר במבטו פנימה אל תוכנו, וכאשר אנו מתבהמים יחדיו יש לנו את  המישפט שרחל אמרה ש"רק על עצמי לספר ידעתי" ואז נגלת לנו במידה מסויימת אמת חבוטה כי פצע שהסתרנו דומה לא מעט לפצע שהשכנה ממול הסתירה מאיתנו, גם הפצעים אינם אלא פצעים אונברסליים, ואז אנו נמלאים אכזבה כי ברגעי המסירה אחזה בנו התובנה כי הפצע שלנו יחיד ומיוחד הוא, ואין הוא דומה לפצעי הזולת.

Read Full Post »