אז בהתחלה זה חוסר אמון, אתה לא מאמין, גם במלחמה כשאתה נקלע לאיזור בו יורים, אם יש לך דקה פנויה , אתה שואל את עצמך מה באמת זה קורה לי?
כמה פעמים שאלו את השאלה תושבי שדרות, לי זה קרה לא בשדרות ירו עלי כאזרח, במשך כחודש, יצאתי מידי פעם לגיחות קצרות , אבל הייתי כלוא , מועדון הכושר היה סגור, בהר על המקום המשקיף למפרץ היו צוותי טלויזיה, כל הסלבס של החדשות מתבשמים מהנוף היפה של המפרץ, יונית ישבה אפילו במציאות היתה על פניה ארשת חשיבות.
אבל המראה השברירי שלה לא היה צפצפני כמו קולה, הרגשה של חוסר אמון, אתה קורבן של משהו שגדול ממך, חוסר האונים הוא חלק ממך ואינך יכול לעשות כלום, נכפתה עליך בטלה, אז הייתי מנותק מהאינטרנט במידה ניכרת וחשתי צורך להתחבר להישאר מעודכן, המלחמה כפתה עלי חיבור מחדש, אבל בשדרות זה חוסר אונים שנמשך כבר שמונה שנים, קשה לי להבין זאת, אז איך אפשר להבליג .
ובכל זאת אני בעד שיובלג עד ממש קצה הגבול, כי המוות לא ממש ירנין, אף םעם מלחמות לא צפויות , גם מה שנראה פשוט אינו פשוט , הכל יבול פתאום להסתבך מישהו ינסה לבחוש, ואז יווצר מצב חדש לגמריי , וקשה לצפות אותו מראש , זה מול זה , ותמיד בכל זאת אני הייתי נמנע מפעולה, אולי אם זה קשה אפשר לקיים נוהג שחרור, נניח שיקללו את החמאס במקום להכנס לעזה, אצלי לפעמים זו פרקטיקה יומית, הרי מצבי לא מאפשר הרבה מעבר לזה, אז לקלל אותו ואת מי שהוליד את האיסלמיסטים שהקימו את מדינת האיסלם השריעה , ממש ליד בגבול הדרומי.
אבל עד שזה ממש יהיה בליתי נמנע , להימנע ממלחמות, ממש עד לקצה, לא למהר ולו דקה אחת מהר מידי לסיים את החיים של הילדים שעוד לא חטאו אפילו.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
