הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

הגרפיטי מזה זמן מתפקד כמו הטויטר של האמנות, קצר לא יותר מכמה דימויים ופועל על טאטולוגיה שהיא כנראה הדבר שהכי קל לעין לקבל בברכה.

איני בטוח מה הסיבה אבל החזרתיות היא סוג שפירסומאים היו מפלחים כמיתוג, השם או האות או הסמל הויזואלי הופך למותג, זה כוח דומיננטי עכשווי לא יותר מהייקו ויזואלי, הנה המזרח בכל זאת מתמקם במרכז האורבניזם.

ציור מסובך מורכב ומסורתי( מערבי רנסנסי או אפילו ברוקי) נראה לעין עכשווית כאנכורניסטי, כן זה נכון שתמיד יש מי שרואים בציור "איכותי" הכוונה מיומן משהו איכותי הכוונה שניתן לתלות אותו במקומות מכובדים ויש לו ערך רב כספי או בורגני, אבל הריח הוא ריח של מוות אפילו אם הוא איכותי.

הדבר המתוק היחידי שאני יכול לקלוט בחושי המתעממים הוא שראשית הציור לא מת, הוא טויטר כזה, הייקו, בלי הרבה תוספים ככול שרזונו מוכר וברי לכל עין אורבנית זריזה , מה טוב. תימצות המסר הכרחי כי בלעדיו זה נשמע אולדי מידי לתזזיתיות המאד מגבילה, אך הנוכחת עכשווית.

נכון הוא שיש למזרח גם תשובה לתזזותיות והיא המדיטציה שמקומה הוא בניקוי הרעשים, ויש כנראה רעשים שהם חלק מזרם גדול שהולך לאיבוד.

הציירים הסינים המאד חמים עד לא מזמן הצליחו בעיקר בגלל שהציור שלהם למרות שהוא מיומן לרוב בהחלט מתפקד כסוג של הייקו אורבני, הם לא מציירים סצינות סבוכות למעט הצלמים להם מותר לביים לעיתים סצנות סימנסוקפיות .

אולי שיעור טוב בכיתת לימוד לאמנות עכשווית, הוא שיעור בהייקו.

הנה מויקי פדיה האיקו שם כותבים את זה האיקו אני כתבתי הייקו, שזה שיבוש שבעיני יש לו משמעות לוקלית .

מאת באשו

Read Full Post »

זו הכותרת לתערוכה של קבוצת האמנים הצעירים שמציגים במוזיאון החדש בניו יורק, יש על הכותרת הזו דיונים, משום מה, ולא על האמנים .

כאילו רמז על האמנות העכשווית שבה: לאוצר/ת יש את המילה הרלבנטית יותר מאשר לאמן/ת, המתרגם לפני הסופר, והסרסור לפני מי שבהחלט נמצא-לא נמצא בתודעה, כאילו לומר אנחנו מציגים אמנות לכן אנחנו האמנים.

אמנים הם עם פאתטי (מי מעלה על דעתו אנשים יותר תמהוניים מאלו שנזעקים על כתם כאילו מדובר בעולם ומלאו) זה לא חדש, וזה היופי התמימות הקדושה של האמנות והאמנים, אבל הם גם כחומר ביד היוצר, הנה תערוכה שאמורה להיות סימן דרך והיא לא יותר מכותרת כאשר האמנים והעבודות הם אילוסטרציה במקרה הטוב.

אולי הכותרת מתיחסת למצב הבוסרי של האמנים שהם לא זמינים להיות JESUS הבא, ומדוע אמן צריך להיות "ישו" ?

מענה אולי לתפקיד המערבי של האמן המיוסר, זה שכולם נושאים תיקווה כי יסוריו יכפרו על חטאי הכלל, עד כמה זה בכלל עומד כאשר מדובר באמני על של היום שמככבים בתפקיד כוכבי פופ (מתיו בראני וסוחר הבורסה לשעבר ג'ף קונס,) כאשר אמנים בסין עד לא מזמן עד למשבר זכו למכור כל עבודה במחירים כמו מיליון דולר (יסורים זו ערגה כנראה,) ואז נשאלת השאלה האם בכלל מדובר ביסורים או אולי מדובר בצליבה מסוג אחר?

כך או כך,  הדיון אינו על אמנים או עבודות, בכתה אין הדגשה על בחירה פרטיקולרית, אלא שיח על כותרת שהגה/תה אוצר/ת שהם האמנים האמיתיים של תקופתנו, השפעתם רמה ונישאת, אמן חייב את הצלחתו ואת קיומו למוסד ואו לאוצר שרומם אותו- או שניכס אותו, או רק איפשר לו לאייר איזו כותרת או אולי מחשבה עמוקה שהגה האוצר. האוצר הוא הוגה ואפילו אליבא לאמנות המושגית זה ה-דבר- כלומר הקונספט חשוב יותר, השיא עוד לפנינו והוא אולי אינו ויזואלי כי באמת אחרי האמנות המושגית – האוצר רואה עצמו בצדק (אולי) כפוסט קונספט – כמי שירש בצדק את המעמד של האמן הפילוסוף.  הרי הרעיון אפילו לתערוכה של צעירים נדחק בעבור הכותרת הבומבסטית מי מבחין בעצם בין האמנים הערטילאים שהם בוסר – טוב ליבו של האוצר שמצליח ברגע נטול אגו לדווח על קיומם של אמנים מחוץ לכותרת שלו הופך לנדיר יותר ויותר,  מי שמעצב אותם ואולי מייסר (אבי, ייסר אותכם בשוטים ואני, אייסר אותכם בעקרבים-מלכים א פרק יב) אותם עד שיגיעו למעלת מבשרים כמו "ישו" הם האוצרים הכוהנים של האמנות העכשווית.

בשנים האחרונות האוצר קובע כותרת ואז מחפש אמנים שיהיו איור למחשבתו (המעמיקה) ולא ההפך, האוצר לא מדווח הוא יוצר גירוי ע"י "הגות" ובוחר עבודות שנענות להגות,  אולי כך היה תמיד, הרי תמיד היו פטרוני אמנות האמן נזקק להם אבל אפילו מד'יצ'י וחבריו לא חלמו להיות המנה העיקרית היום לא מעט אוצרים בעצם שמים בצל את האמנים, ענווה אין להם כאשר מדובר ב"שוטים" האלה עם ריח הטרפנטין.

וקצת כתבות בנושא :

* http://www.artnet.com/magazineus/features/finch/finch4-13-09.asp
*
*http://www.newmuseum.org/ytj/

The Generational: Younger Than Jesus, installation view at the New Museum, 2009

קרן קייטר  הישראלית שנמצאת ברשימת המשתתפים, ברשימה אמנים ואמניות מלבנון ועד וננצואלה נראה שהאוצרים לא נעצרו בגבולות מנהנטן או ברלין והם טורחים לחפש קול חדש ורענן בכל קצוות תבל, ממש , למעשה במאמרים שקראתי אין התיחסות לאמנים ספציפים נאמר רק שהמוזיאון החדש מחוייב לגלות כיוונים חדשים באמנות , עוד נאמר כי בגיל צעיר האמנים היסטורית פורצים גבולות חדשים וככה נמצא ההסבר לכותרת הבומבסטית של התצוגה.

על קרן שלמדה באבני ואחר כך באמסטרדם לא נאמר הרבה , גם לא על אמנים אחרים החידוש נמצא בכרונולוגיה או בעצם הרעננות והגיל הטרי.קרן מיוצגת בישראל בגלריה נוגה באתר של הגלרייה יש מיגוון מהעבודות וגם הביוגרפיה שלה.

אתר הגלריה- http://www.nogagallery.com/artists.html

משתתפים 500 אמנים ואמניות מכל העולם כאמור, יש גם אינדקס שמוצע למכירה ברשת.

Read Full Post »

With this crisis comes a new sense and experience of the real: the revelation that the really real is what Cézanne called "vibrating sensations." They are paradoxically real — always in motion, they are never securely given. This is all the more true because these sensations exist relative to one another. Cézanne himself did not realize that there was a method to the "madness" of their vibration, although he suspected there was one. He analyzed his sensations in search of it, but he never found it, perhaps because he became more interested in the strange perceptual fact that it was only through their relationship to one another that they became "substantial." Whenever he searched for the One True Sensation, he found himself absorbed — and sometimes lost — in the labyrinthine relations of the matrix of sensations.

מהמאמר של דולנד קאספיט על המטריקס של התחושות .

Paul Cézanne Orchard, Côte Saint-Denis, at Pontoise (The Côte des Boeufs, Pontoise) 1877

Read Full Post »

Read Full Post »

ראה מישהו פקיד ציוני ולא כל שכן גנרל ציוני שמוכן לוותר על אגורה אחת משכרו שתוקדש לעני, לילד נכה, לנצול שואה ואו לסתם זקן שאין לו מה לאכול?

למה ביום השואה הם נושאים נאומים חוצבי להבות ססגוניים כל כך, למה חגיגות השואה לא שייכות לשואה ולנצולי השואה?

למה השואה היא סחורה ציונית חמה שמשמשת את ישראל להצדקת מלחמות ופגיעה בנצולי שואה ובעניים?

את הפגיעה בנצולי שואה אפשר להסביר בפגיעה בסתם עניים ובזקנים, המימסד הציוני דוגל בפצצות חכמות ובאזרחים מטומטמים שחיים בקושי ונזקקים לסעד.

בשבילי השואה הציונית היא חגיגה של צביעות לפעמים עומדת הבחילה והקבס בגרון הניחר אבל … הציונות המחיר הקולקטיבי המאוס זה כבר מעבר ליכולת, רק נקווה שיצמח פה דור שיהיה פחות מטומטם.

Read Full Post »

סרטה של רחל לאה ג'ונס סורב להקרנה במסגרת התערוכה על המקום שהיא חלק מפסטיבל אקוספרה , הסרט מספר את סיפור עין חוד וכו.

הבעיה עם עין הוד אינה רק פוליטית, הכפר שהוקם עבור אמנים הפך למקום נובו רישי שבו מתרכזים עשירים ואו בעלי אמצעים או כל מיני כוכבי רוק דוגמת שלמה ארצי ואביב גפן ממש אמני דאדא חתרניים.

ויש לקרקע בכפר מחירי נדל"ן זוועתיים במיוחד כל האיזור שהוא אגב יפיפה הפך לפנינת נדל"ן לעשירי ישראל שלוטשים עיניים גם לפיסת האדמה שנלקחה מתושביה המקורים שנדחקו למקום צדדי אבל עם השם המקורי לפחות עין חוד, העוני בישראל הוא לא רק שלהם עצם הרעיון לקיים כפר אמנים נזנח עבור אלו שיש להם.

כמו כל ישראל גם הכפר הזה דחק את העניים אולי בעצם הוא מעולם לא אירח אמנים עניים אלא אם היו קשורים למימסד של מפא"י .

Read Full Post »

Read Full Post »

מימי הראשית של הפרפורמנס הגוף האנושי הוא הציר עליו מתרחשת העלילה , בזמן האחרון נמצא ציר נוסף האמנות של הרפואה הפלסטית החיבוטים האסתטיים שהם ביסודם מהסוג שדורש לפחות ידע לא רק בטכניקה אלא מהותית בשאלה, מהו יופי?

ומה ההיבט ה"אמיתי" שלנו מהי זהותנו אחרי שעברנו טיפול כזה שנשען על ערכי המבצע, האם היה דיון בין המבצע לאובייקט שהוא דיון אסתטי או דיון אחר עם היבטים מוסריים ואו פסיכולוגים שהם סיוט אחד גדול שלעולם לא נמצא לו סוף.

את הסכין הזו הניפה כבר בעבר אורלן האמנית הצרפתית עליה נכתב לא מעט גם בגלל שהיא הפכה לחויה אסתטית מהלכת- או שמא היא מבשרת על תקופה, ולו גם בגלל כל השאלות שעולות מעצם הנסיון הזה להיות מעבדת ניסוי כל כך אקטיבית אולי בזמנו כלפי אורלן הורמו גבות, אף שכידוע באמנות אין דבר כזה שאין אבל אמנות על הסכין כל עוד היא ביד אמנית אקצנטרית ותמהונית זה נתפס כדבר שנמצא במילא בשולי החברה, כן האמנות היא בשוליים למרות ההרגשה שלפעמים מדובר בדבר העיקרי, אבל כאשר הרופא שניגש לפציינטית או לפציינט ומנסה להרים ולרומם אותו מהמקום בו היא או הוא נמצאים למדרגה אסתטית שונה מדובר בתעשיה אסתטית ולא רק בחויה אמנותית הדרך לשם מצמררת לא יכולתי שלא להיזכר באורלן.

אני פחדן פיזי , פוחד מדם, נזהר מסכין מנתחים ועברתי ניתוח והחויה היתה מצמררת עד היום אני נבעת לי מכמה זכרונות הצלקת על גופי היא מינורית ובכף הרגל, ובכל זאת כאשר הייתי נער והפצע לא הגליד , הלכתי לביקור לרופא שניתח אותי , אימי והוא היו מאותו כפר בצ'כיה לכן היה עלי לקבלו באופן מיוחדהוא היה איש אירופאי הדור ומכובד, איש גבוה עם הדרת פנים, מוצץ מקטרת ותמיד עונה בכבוד לכל שאלה.

הוא ביצע בי ניתוח שהיה פוסט ניתוח על התוצאה המכוערת של הניתוח המקורי ולצורך הניתוח המישני הורדמתי מקומית בזריקה לתוך הפצע הפעור חויה מאד מצמררת אבל כאשר אפקט ההרדמה הושג יכולתי לראות איך הוא חותך אותי בסכין וחופר ברגלי עד שהגיע לפיסת הבד ושארית החוט של התפירה הגסה שבוצעה בי ואשר נשארה ברגלי ומיענה להגליד החויה היתה מסחררת מבחינתי כי הייתי עד אמנם ללא כאב חוץ מכאב הזריקה עצמה לניתוח שנעשה ביד בטוחה עלי לומר, בעקבות הניתוח נותרה לי צלקת וחור קטן בקרסול .

חוית הניתוח כללה גם חפץ מתכתי שהוחדר לי לרגל, בקשתי אני זוכר שלא יחדירו לי חפצים לגוף היום אני מתפלא על הידיעה שלי אז שזה יקרה מה שקרה באמת בסוף, הרופא כינה את פיסת המתכת הבולטת מכף רגלי "אנטנה", כמה חביב מצידו, זה בטח היה מאד חינני בעיניו אף שלי זה צרב והיה סיוט , לא פחות מכך השליפה של המתכת היתה חויה כואבת הכל לווה בעצם בהשפלה שהיא במידה רבה בלתי נמנעת כי הבגידה הגדולה היא בהפיכתי למשהו שאינו בשליטה, חוסר השליטה בגורלי אף שהוא מינורי ומאד לא דרמטי היה לי כנער חויה מאד חזקה .

שנים אחרי אותו ניתוח פגשתי באשתו של המנתח, זה היה כבר אחרי מותו באיזשהו אירוע, ספרתי לה מה קרה איתי מאז הניתוח וכמה אני אסיר תודה לבעלה, היא התרגשה מאד בשיחה הזו.
כעבור כמה זמן הכרתי את הבן של אותו רופא בערך בן גילי ושמו כשמי, אביו שאגב גם טיפל בחינם בחולים נזקקים היה איש מקסים.

כל הסיפור האישי הזה נועד בעצם לפתוח את המרחב הזה של חויה פרטית של מנותח, אשר גופו הופך לכלי בידי רופא או גורם חיצוני כאשר על הגוף בעצם נעשים מעשים שחלקם הם בעלי מהות אסתטית ולא פחות מכך אתיים, אין ספק שלחלק מהעוברים חויה כזו יש הרבה הרהורים שלא נגמרים רק כאשר הפצע מתאחה, לעיתים התוצאה עגומה, או שאין ברירה וכתוצאה מפציעה או מאי-סלחנותו של הטבע צריך לשנות את המצב.

בעצם התחלתי להרהר בכך כאשר קראתי את המאמר הזה I AM ART שכתב איש שבדרך כלל לא ממש באופן קבוע עוסק באמנות פרופר, הוא מנסה להביט על המצב הרפואי שיש בתוכו גם אספקטים אסתטיים לא רק כאן נעצרת הקירבה הרי לאונרדו היה לא רק צייר ואמן מחונן, רישומיו האנטומים הם שיא מדעי ואמנותי מוכר הוא עסק בטכנולוגיה והיה ממציא טכנולוגי גאוני, אבל אמנות היא לא רק בתחומים מוגדרים והטכנולוגיה הרי מעצבת ומשפיעה על הכל והגבולות נפרצים לא רק בגלל שמדובר באנשים אלא בגלל שיש למעשים שנעשים הרבה משמעויות שמעבר לאקט עצמו ולשאלות שמערבות הרבה תחומים במיוחד כאשר מדובר לא רק באיברים כמו רגל או איבר אינטימי אלא גם בפנים שהם במידה רבה תעודת הזיהוי שלנו כבני אדם , המראה שנשקף מהמראה יום אחד משתנה לגמריי, מה זה עושה לנו ולמי שעבר חויה כזו?

האתיקה שצריכה למצוא גבולות לדעתי עדיין לא קיימת ועם הזמן תצטרך להיות תשובה או צרור תשובות לגבי היכולת של האדם לשמור על כבודו או שעצם המילה הזו איבדה את משמעותה והיא מתחסדת.

גם תערוכת הגופות שכביכול מביאה את בשורת הגוף כמכונה מופלאה, היא תערוכה שנעשתה על גבי גופות ממש, זה אולי יעיל יותר אבל יש היבט של אקסביציוניזם (פוסט מורטום) של לא רק אדם חי אלא של מותו הנהפך לאירוע אסתטי ומעט מאד אפשר לדעת מעבר לזה, איך זה מתבצע איפה נבחר האיש הראוי לבצע הדגמה של תנוחה שמדגימה את ההיבט הדרמטי הספציפי.

גם בעבודה של מתיו בראני הקרימאסטר יש היבט פיזי מובהק של הפיכת הגוף לאבייקט, לקנבס, שמביא לעוד שיאי התעלות שלא מתוך המימד הצנוע יחסי של אמנות צנועה כפי שהכרנו עד כאן, כל זה אולי נשגב ובעל אפקטים מאד מרשימים וקאפטליסטים, כי מי כבר יכול להרים פרויקטים כאלו אנחנו בני האדם הקטנים מוגבלים לקנבס פרופר או לנייר הלבן או למצלמה דיגיטלית יחסית צנועה, אין לנו אמצעים ואולי דימיון מספיק והמוסר הבורגני שלנו עוצר אותנו מלבצע אקט פיסי מעמיק שירשם לאות על גופנו.

גם בסין אמן סיני שכתבתי עליו בעבר, חתך את אצבע ידו כאקט מתוכנן של מחאה ( נגד השלטון הסיני המדכא) ומאז ידו ללא האצבע היא סימבול וסימן היכר שמו Sheng QI וידו נטולת האצבע היא כלי אסתטי המעמיד את היד כג'סטה חיה לואן גוך.. i

הקנבס הוא זה מכבר מרחב אחר, הגוף האנושי בכל מצב כחי או כמת כבר לא נשאר רק במצבו הטיבעי אלא הוא כלי להמחשה ולא פעם הופך לכלי גמיש, אנו נמצאים לא רק בפתחו של עידן חדש אנו בעצם נושאים על גופנו עדות ליד אמן, או סיוט שהיה יכול להראות כמו חפץ מעוצב יותר בידי אמן מסוג אחר מג'נר פחות יומרני. בעתיד אולי ישתילו לנו במוח כל מיני אביזרי עזר שיהפכו אותנו לפחות חלשים וליותר יעילים לחברה האנושית (אולי המילה אנושית מתייתרת קצת)

בעצם הבעיות האתיות לא נגמרות רק במושגי היופי והאסתטיקה אלא הרבה מעבר, כאשר האדם הוא בעצם מושג שנלקח מעצמו, מעצם היותו ולו כאשליה רומנטית "ריבוני ובן חורין" אנחנו פה כדי להשתנות וללא מעט מאיתנו לא תהיה ברירה אלא לקבל את השינוי כדבר כפוי אשר הוא חלק מהשיעבוד שלנו לטכנולוגיה.

H-CR-001 2004

Studies of the Arm showing the Movements made by the Biceps.jpg

מקורות ולינקים :

1.I am Art – An Expression of the Visual & Artistic Process of Plastic Surgery
Curated by Dr. Anthony Berlet
March 28 – May 9, 2009
http://www.apexart.org/exhibitions/berlet.htm
2.תער-וכה ת-ארוכה חמוטל גרייף-ירון http://kulmosnet.co.il/stories/shonot/hamutal/taaruha/taaruha.htm
3. האמן הסיני Sheng Qi http://www.andrewjamesart.com/chinesecontemporary/sheng_qi.htm
4. לאונרדו די סר פיירו דה וינצ'י http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%A8%D7%93%D7%95_%D7%93%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A6'%D7%99

Read Full Post »