הכנס עורר כלום, אולי כלום זה מעט יחסית אבל יניב אייגר מנרג' מעריב מעורר קצת מהומות אולי פחות מקצת הנה הלינק לפני שאמשיך באותה דרך עייפה- הלינק: http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/893/329.html .
איני בטוח שהבנתי את הבקורת אם בכלל היא קיימת אבל כבר ברור לי אולי לא כדאי להיות נחרץ מידי ובכל זאת ניכר שמדובר בקריסה של הכתיבה בכלל ועל האמנות הפלסטית בפרט, למה איני בטוח שאני יודע ולמה שארצה בעצם להביא עצמי למחשבה שיש תשובה.
אם יש משהו שמפריע זו השמרנות והאילוץ הבורגני להתמקצע סתם כי חייבים ליצור ביטחון בענף חשוב מאוד להיות מקצועי ורהוט, מאד קשה לרוב האנשים בתחום לקבל מצבים שהם קיצוניים או בלתי בטוחים בעליל, המצב באמת חרא, כי בכתיבה על אמנות אפילו לחתרנות יש כבר קורסים מיוחדים- היום בשביל להיות חתרן צריך לשקוד על תואר באקדמיה וזה די מגעיל למען האמת, כי כל דרדק אמנות מבין שחתרנות באמת היא ממקום הכי לא יציב, שהיא שמה סימני שאלה באמת ומערערת על הבטחון היחסי המאורגן והסדור, הבעיה בעיקר היא שאת הניהול של האמנות מכיוון שכבר מראש יודעים שהכל בסוף נפרט לפרוטות, כן ממש לפרוטות, אז מי שמנהל את העניינים אלו אנשים עם "קבלות" כמו בנקאים שיש להם תואר גם באמנות, רצוי אם-ניתן שיהיה להם גם תואר בפילוסופיה או לפחות בספרות, אפילו בשביל לכתוב ספר על איזה בר מסריח באלנבי לא מספיק תואר ראשון בהיסטוריה.
הקלישאות אולי הן בגלל שהמצב ה"אמיתי" לא רק זה המדווח, הוא של סטגנציה וזה מתיש כי המצב מתיש.
אולי יש כבר (מיד יופיעו) דברים מעניינים ברחובות בגרפיטי ובעיצוב אני בטוח שיש משהו אחר ויש התרחשות באמת מעניינת, המצב הוא אנטי-דיבור במובן שלא חשוב כרגע לדבר על מה שבמילא הוא רקוב ומת- כמה כבר ניתן לקונן על המצב המחורבן מבלי שנישמע כאילו אנחנו חלק מהחירבון.
אני לא מבין הכל ולא חושב שאני יודע משהו מיוחד אבל לפי הרגשתי יש מצב של חוסר התאמה, החפצים שמוצגים במוזיאונים הם כדורי שינה- מה הטעם בכל האירגון והחלקלקות האקדמאית אם בסופו של דבר הם מביאים לעוד מאותו סוג הנמק מול העין הצופיה במין חידלון אינסופי, משהו רע במיוחד מתרחש, אולי זו שביעות רצון מסויימת, או אולי חשיפת יתר למידע על אמנות, כך שאנינות טעם בעצם היא עצירות רוחנית, מי מאיתנו באמת אבל באמת התרגש לאחרונה ממשהו שהוא ואו היא ראו בתצוגה כזו או אחרת, עוד לפני שאנחנו מדברים על כתיבה, מתי ראינו משהו שנעשה בידיים שהפילו אותנו לריצפה.
האמת היא שאסור לנו להתלהב- זה ישמע ויראה ויקרא חובבני האיפוק הוא חובה, אנחנו וזו דרישה של המערכת חייבים להישמע כמו קלישאה של כל הקלישאות כדי שנוכל להיות חלק ממשהו בזמן האחרון גם אמנים זקוקים לקאוצ'רים וזה באמת כבר גרוע למדי כי אומרים כמו בצבא שמה שחסר לנו זה עוד אימון טוב- מי שמצליח באימון – מצליח בקרב, לא ככה?
הפעם האחרונה שמצאתי כתיבה טובה ומסוכנת נגמרה בהתאבדות של הכותבת שנרדפה ע"י הבלוגספירה המזורגגת, אז אולי זו הבעיה שלנו באמנות פלסטית שאנחנו מפחדים ללכת למקומות מסוכנים.
וגם יניב
