אני חושב בקול רם והאסוציאציות נמתחות מתוכי ומשתחררות ולעיתים דבר נוגע בדבר ומה שרציתי לכתוב הפך לדבר מה אחר, אני מרשה לעצמי מותרות כאלו ולו בגלל שאיני חש שיש צורך שאהיה קוהרנטי מידי, (מישהו שומע?) או בעל נוכחות של מחשבה בהירה אני מעדיף לכתוב בלי להשתמש ביותר מידי פילטרים .
טליה סידי התאבדה וזה כרגיל מפעיל אצלי מנגנון פנימי של תהיות.
אני לא מכיר אותה אבל באמנות המודרנית יש מקום של אמנות וידוי, אמנים ואמניות בורחות למחוזות בלוגיסטים, היינו משתמשות במדיה האמנותית כבלוג, הדבר כמעט לא קיים אצל אמנים- הם-אנו הגברים עדיין חיים בקשיחות הצברית שכפויה עלינו, אמנים טוענים על העולם, יש להם טענה על אמנות או שהאישי שלהם הוא פיתוח שפה באמצעים ויזואלים ע"ע גוגן או מתיו בראני .
אצל אמניות למרות שיש לא מעט שפיתחו שפה אישית ויזואלית, יש משהו שלא קיים למיטב הבנתי אצל האמנים הזכרים או שהיא שונה, הוידוי בצורה הכי ישירה שלו, כתיבה בלוגיסטית והתיחסות לחויות אישיות מהחיים כעניין שווה לכל תימה אמנותית אחרת .
זה סוג בעצם של הריידי מייד , הוידוי האישי תיאור פיזי לעיתים תוך כדי הבאת חפצים מהחדר, מהמיטה, או אפילו חפצים "אינטימיים" כמו טמפון "מלוכלך" "משומש" כעדות, כחפץ אמנותי. אמנים גברים לא שם הגבריות חוסמת, מין קו גבול.
אמנות היא המעורבות האישית של האמנית, האישי/אינטימי נחשף, החשיפה היא חלק מהמדיה(יש בבחירה באמנות הזו משהו משחרר כלומר נסיון לתת כוח לשחרר את העכבות כתוצאה מחוויות קשות )
לא כל אחת יודעת לשים גבולות או להתמודד עם ההקרנה הצורבת והחשיפה שלה, מהביוגרפיה לעבר ה"אובייקטיבזציה " שבתהליך הזה הביוגרפיה והזכרונות האישיים עוברים, החשיפה היא כמו במקרה שבו מקור האור המבורך והמחמם, מביא אור וחום אבל גם שורף את מי שנחשף למקור האור קרוב מידי דדלוס ואיקרוס.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
