הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

יש זן מיוחד של עיתונאים שאני מנסה להבין את ההרגשה שלהם שעה שהם נוברים במקומות האפלים ביותר ומנסים לצוד איזו אמירה צהבהבה מאם למשל שבתה נרצחה.

האם עצמה המתמסרת לעיתונאי או בדרך כלל העיתונאית שמחפשת משהו פיקנטי במות הילדה ,הטרגדיה שהיא אינסטרומנט להגשמת קריירה עלובה של עיתונאית זבל.

פריק שואו ביזארי כזה  וכל המאזינים הם שותפים לדבר עברה,ובטח חלק פשוט סוגרים , חלק אחר שואל את עצמו מה היה קורה לו הוא או היא היו בתפקיד האם ,או למצער בתפקיד העיתונאי.

העם שלנו חסר כל עידון יש הרגשה שאפילו במקומות הכמוסים האינטימיים ביותר מותר לעשות שימוש , והכל בפרהסיה בוולגרזציה עממית כזו של מה שהיה צריך להיות נאצל כמוס ושמור.

באינטיפאדה כאשר אוטובוסים התפוצצו היו עיתונאים שפרסמו כתבות על רקע צילומי קורבנות בקלוז אפ' ,הריאליטי של הנפש הנורמות שנעלמו כלא היו , ובאמת לא היו מעולם .

אולי הסימן שאיבדנו כל חוש מידה הם המנהיגים חסרי הבושה שלנו,אולי הם ראויים לנו הנקלים ביותר וחסרי הבושה ביותר הם האייקונים שלנו.