הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

Read Full Post »

עם תחילת המהפכה של המחשב, האינטרנט , היתה ציפיה שהאמנות גם היא תמצא את מקומה לא רק בדיווח ואינפורמציה או שימוש דידקטי באתרי אמנות .

אלא שממש תיווצר אמנות בתוך הרשת שתהיה בעלת ערך שווה לאמנות שמבוססת על הצגה במוזיאונים.

אבל מסתבר שזו היתה תיקוות שוא, האמנים הם ציבור די שמרני למרות התדמית האנרכסטית פורצת הגבולות, הסיבה די פשוטה לכאורה, בעוד שהעולם ה"אמיתי" הלא-מקוון אמן מיוצג ע"י גלריה שדואגת לו לכל מחסורו ולקדומו , מממתגת אותו כאמן, ממסדת אותו , מציגה אותו במקומות נחשבים , בעל גלריה נבחן ביכולת שלו לקשר אמנים למימסד אמנותי איכותי.

הרי שברשת את כל אלה נדרש האמן לעשות לעצמו, האמן ברשת נבחן בעיקר בעיניים שלא למדו אמנות שהחינוך שלהם הוא חינוך שלא מתוך המימסד האמנותי, כך במילא התגובות והדרישות הן שאמן יהיה כמו "ליאונרדו" או כמו "רמברנט" אמנים לכן אולי הבינו כי הרשת היא לא תחליף , אלא ההפך היא מהווה סוג של אנכרוניזם , של התמודדות עם שאלות מעצבנות עם עקרות בית ואו עקר בית שטוענים שהילדים שלהם "לא פחות מוכשרים" וכו.

בדיעבד לא נוצרה אמנות רשת, לא נוצרה שום פעילות ברשת של אלטרנטיבה, לא נוצרה אפילו אסתטיקה מקוונת  אלטרנטיבית

נסיונות היו ויש, ויש אתר לכל גלריה ויש פורומים לאמנות , ואפילו תערוכות , יצא לי אפילו להשתתף בתערוכה וירטואלית מהסוג שאמור היה להפוך לאלטרנטיבה, אבל הנסיונות הללו גוועו כי אמנים זקוקים לכסף, כי המנוע הכלכלי לא היה בנמצא , כי לא יכלו למכור , כי זהות אנונימית וירטואלית בכל זאת היא בסופו של דבר יצור אנושי , כל אחד שיוצר זקוק לתמיכה כספית, אבל אין שום מנגנון שיוכל מצד אחד ליצר פעילות כזו שהיא שוות ערך לעולם הגלריות ומאידך לתגמל את האמנים בהתאם.

והחשוב מכל, לא נוצרה אמירה בעלת ערך מספיק גבוה , מספיק איכותית שתוכל לאיים על הגלריות.

Read Full Post »

משמעת , מיומנות, מסירות, צייקנות,שמרנות,קפדנות,מוסרניות,רוח הזמן.

Read Full Post »

מהעין שלי בלבד או לא אולי קלטתי את אותו רושם , במצבי אני עניין שכבר הולך ומתפוגג, פה ושם אולי אצליח להתרומם, גם זה בספק, בסה"כ היה לי פוטניציאל לא רע, אבל אני עקשן כמו פרד, ויש לי מצפן פנימי , אפילו איני מכיר את חלקיו ומה השיטה שמפעילה אותי לא פעם אני חש תחושות שמנבאות לי מה יהיה יחסי לדבר מסויים, לאנשים, ואחר כך זה מתאמת, לעיתים לא, אני מנסה לצמצם את החשיבות של התחושות האלו, אבל בסופו של דבר הן מניעות אותי ומשפיעות.

למרות שאני מאד רציונלי באיזשהו מקום אבל זה כמו דיון פנימי שקיים תמיד, מה הנכון התחושה שתמיד נראת עמוקה וכבדה כי היא מפעילה אותי לחוש משהו,  ואו המחשבה הקלילה שמנתחת דבר מול דבר.

בחוסר היכולת שלי להתחבב ולהיות פופלרי חוסר תשומת הלב שלי לאנשים ועד כמה הם זקוקים ליחס נעים ומרציע , ואין לי כשרון לזה , אני לעיתים שותק , או מתעלם, אף פעם  לא מטריד , ומחפש שקט .

אבל יש לי התפרצויות בגיל גן פרקתי לילד חצוף שניסה להעליב אותי ערימה של קוביות , הוא פרץ בבכי וגרשו אותי, זה היה לאחר כשנה אולי פחות ששתי רגלי גובסו בגבס והייתי כמו נכה נטול יכולת ללכת בשנה הזו כנראה למדתי שאין לי לבטוח באיש, אולי בגלל שנולדתי עם רגליים מעוגלות כמו כדורגלן, בהמשך ועד היום אני סובל מהרגליים אפילו ששרתתי ביחידה קרבית , זה כנראה שם התחיל, הרצון העז הזה שלי לא לעשות חשבון לאדם, אני אדם ישר באופן קיצוני , מספיק קיצוני כדי להפוך למבודד , אני חי בסביבה שמרנית, והחיים נעים במעגלים קשים יותר ויותר, לאחרונה המשימה שלי להתקיים בכבוד הופכת כמעט לבלתי אפשרית,  אני שורד, מחפש כל פעם זוית של קיום , אני שונא את הישראליות , את המקום הזה, אבל לא יכול בלי העברית, שפת האם שלי.

אני לא יודע אם במקום אחר היה קל לי יותר, אולי גם שם הייתי נידון למצב דומה, לא להיות.

המקום מתדרדר לכשלעצמו, לשרוד צריך לרמות, להיות קומבינטור, ואין לי כישורים כאלו , אולי זה בגלל שאני חי באיזשהי בועה פרטית שבניתי לי בה יש עקרונות ברזל בלתי מתפשרים שרחוקים מהמציאות .

בשנים האלו שבם מתחדד השוני יש את התופעה הזו שכל מיני אנשים מתקשרים כדי למכור משהו, והם אנשים שמרויחים משכורת מינימום, אין להם כבוד אנושי העבודה הזו מנטרלת את הכבוד האנושי, גוררים אותם להתנחמד לאנשים , בדרך כלל הם פונים אלי בשמי הפרטי משל היינו חברים, בפעמים הראשונות כעסתי וטרקתי, אולי כי יש עזות מצח בפניה של איש זר לאדם שאינו מוכר באופן כזה אישי, אבל משהבנתי שאין טעם, והם מנסים להתקיים בגרושים המעטים שהם מרויחים אז אני שותק ומשתדל לא להיות אגריסיבי איתם, כמה עצוב שהם חייבים ביום נתון לפנות אולי למאות אנשים וכל פניה היא פניה "אישית" מה זה עושה לאינטימיות שלהם, זו האמתית עם הקרובים להם, האם ניתן לעשות הפרדה, עד-כמה זה שוחק נפשית , אני מנסה לראות עצמי עושה משהו כזה, מתקשר ומנסה להתחבב על מישהו, והמילים נעצרות לי בגרון, עד לשתיקה.

אז הבחירה אולי לא בחירה אלא המצב הוא של לא להיות, אני לא נמצא ממש פה, אני מרגיש זרות, ואיני חש בנוחות בחגים המשפחה שלי משפחה שמתפוררת, האחים שלי חיים מחוץ למעגלים שלי שלא כנמוני הם יותר "מסודרים" , גם הם בחשדנות זה כלפי זה, אבי היה סימפטי ואיש שאהב ספר ואפילו חטא בכתיבה אחרי מותו מצאתי בספרים שלו בכתב ידו שירבוט של שיר, אימי פשוטה, נצולת שואה, אישה חכמה אבל מין חוכמה שנקנתה בסבל רב, הייתה יפיפיה בצעירותה, אישה קשוחה, רק לאחר שנים שחייתי איתה הצלחתי לעורר בה אמון, אבל נדמה לי שזה היה אמון חלקי בלבד, הנכות הנפשית שלה כמו של רוב נצולי השואה, באה מהמקום של חוסר האמון, אבי והיא היו מעולמות שונים, מוזר לי איך התחברו, אולי בגלל שלהקים משפחה זו מצווה , אז, בימים ההם וכי משפחה היא תנאי לקיום , אבל אני ספגתי לתוכי את חוסר האמון הזה בבני אדם, ומצד שני אהבה לאנשים, בזמנו זה נראה לי בלתי אפשרי, עד כמה חוסר אמון ניתן להכיל.

הכרתי אישה שעברה התעללות מינית והתאהבתי בה, אחרי זמן מה היא סיפרה לי על מה שעבר עליה, דווקא הסקס שלנו היה מצויין, אפילו פראי , אבל מהרגע בו היא גילתה לי , וזה היה במקרה כשספרתי לה שאדם שאני עובד איתו חשוד במעשים מגונים והתפרסמה על זה כתבה ושאלתי אותה מה דעתה האם עלי להתנתק ממנו?

היא פתאום ספרה לי בהתפרצות כזו, הרבה מהחיים שנגלו לי אצלה הזכירו לי את אימי , גם אימי הצליחה לשרוד בזכות ההדחקה, לא דיברה על השואה, אולי כשהייתי קרוב לגיל 30 היא זרקה משפט כזה או אחר , ואז בהדרגה היא ספרה לי, לא הרבה אבל היא ספרה ,רק לאחר שהצליחה במידה מסויימת לבטוח בי. הסתבר לי שאותה אשה לא דברה מעולם עם איש פרט אלי על ההתעללות המינית שהיא עברה, אפילו לא עם פסיכולוג.

התחננתי בפני האישה שהכרתי שתבטח בי שאני ראוי לאמון, וזה היה כאילו אני מדבר לקיר, היא פשוט ננעלה לי בפתאומיות, אני אדם שמתקשה להתאהב , אולי אני נמשך לאפל ולשונה, אני מתקשה לחוש משהו כאשר הוא נראה לי סתמי ורגיל, ואפילו מסודר ובהיר, אני חייב שתהיה לי חויה של חידה, של משהו לא רגיל שאינו סביר, ורק אז הסקרנות שלי מתעוררת, זה הביא לי מפחי נפש לא קטנים.

הם האנשים האלה שעוברים טראומות כאלו ודרכי השרידה שלהם קרובים אלי . אולי גם זה אף שלא ידעתי חיבר אותי אליה.

זו היתה היא שהזכירה לי את נצולי השואה הדוממים, את הדרך בה הציונות גזלה ושדדה את לשדם את כבשת הרש, השופטת דורנר לפני כמה ימים בועדת החקירה קבעה שבגרמניה מתיחסים לנצולי שואה טוב יותר, עלבון?

לא זו מהות של העם היהודי, זה מתקשר לחוסר בסולידריות עליה כתב בשביס זינגר, על המצב של החשדנות הקיימת בין האנשים בתוך הקבוצה הזו היהודית, חוסר הבטחון וחוסר היכולת לבטוח באחר, החשדנות ומצד שני השפלות, מה שפל יותר מאשר ניצול של נכים, של נצולי שואה, עד-כמה שפל  היחס בישראל של הימים האלה כלפי אנשים חלשים.

רוב הציבור לא אוהב את הדיבורים האלה, אין יכולת לקבלם, מי שמנסה הופך לחשוד, אדם לא יכול להיות חלש בחברה הציונו/ישראלית הוא יהפוך ללעג, חנוך לוין במחזות שלו כתב על השפלות, הדמויות שלו הן מכוערות ושפלות, אין מצב של סולדריות אפשרית, אפילו בעם השפל ביותר אתה נתקל באהבה כלפי הזולת והחלש, בישראל המצב הנכון הוא ליגלוג, שפלות כניעה לכיעור, לרוע.

אני כל הזמן נע במעגלים של אישי פרטי נחבא ושל כללי, ואני אולי בגלל זה הצלחתי לשרוד במצבים וירטואלים די הרבה, כי זה נוח לי, לא מפריע לי, במצב הנתון של לא להיות.

Read Full Post »

בשנים האחרונות בכמה פרקטיקות יש שימוש של אור והקרנה של דימוי על מיבנים קיימים, באדריכלות השימוש בציפוי קיר אשר בתוכו יש השתנות בהתאם לאור , או בתוכו יש תאים שמקרינים תמונות או דימויים אשר חותרים תחת הצורה הקונקרטית של המבנה.

בחלל תצוגה אמנותי ע"י הקרנה של אור , או של צורות במיבנה נתון נוצר "חלל חדש" לעיתים זו הרגשה רוחנית שעוטפת מחדש  את הקיום של המבנה, הרגשה שמתחילה ברושם של נביעה מתוך האור והשימוש בו ככלי ליצירת מהות משתנה וחדשה.

בעיתון הארץ יש כתבה על הבניינים החדשים על אדריכלות חדשה ויש אפילו מצגת להמחשת האופן בו עושים שימוש במעטפת ועיצוב שבו יש משקל מחודש להגדרת חלל , הצורות הן לא צורות בעלות עיצוב מוכר אלא נוטות למראה ביולוגי , שבור ואף לא יציב , הבניין נראה כישות חיה , לא כישות דוממת , הרעיון הוא רעיון מפליג במהפכנותו והוא נשען על התקדמות טכנולוגית, שאלה שנשאלת היא עד כמה הפונקציונליות נפגעת , עד כמה למשתמש יש הרגשת נוחות, נראה כי פה דווקא הבשורה היא שהמשתמש נשאר נאמן למיבנים הישנים שלקחו בחשבון את נוחות המשתמש .

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/996126.html

Read Full Post »

Read Full Post »

אני לא מצליח לעלות סוג מסויים של קבצים אז או שאני לא מבין שזה סביר למדי כי אני טכנופוב , או שיש הגבלה שאיני מודע לה, או עוד משהו שאיני יודע.

כמה אפשר לכתוב על אמנות, על חיי האומללים או על אהוד ברק המחסל הדגול שהוא מנהיג פוליטי עלוב ופחדני, זה כבר נכתב באופן אוטומטי, מעלה גירה, מה כבר אוכל לחדש .

לכתוב על אמנות זה נחמד אבל כרגיל אני צריך שמישהו ירגיז אותי , או שתהיה לי משימה , נושא שיהיה הרייב שלי, וזה בצוק העיתים והעת הנוכחית לא כל כך מובן מאליו.

קבלתי מתנה מהעוזרת הנחמדה שלי שכתבתי עליה כבר ספר על פוטושופ , גם הפוטושופ שיש לי קבלתי ממנה, היא טענה שאני המזל הטוב שלה, אני טוען אותו דבר.

אבל היא יכולה להיות הבת שלי.

אני לגמריי נקי ביחס אליה זה אחד הדברים שאני גאה בעצמי , שאין לי שום נטיה בקטע הזה, אולי זה מעיד שאני איש די בריא למרות הכל , אולי.

נו טוב התחלתי מקבצים שאיני מצליח להעלות , אולי אפתח לי פליקר ושם לא תהיה לי בעיה לעלות קבצים גרפיים , נראה אני עצלן. פליקר נוסף אחד יש לי די סתמי שבו אני עושה ניסויים בצילום , סדרות לפעמים בודק דברים.

אני רוצה אט אט ללמוד את הספר ולהתמקצע בפוטושופ , הכרתי לפני כמה זמן אישה שהיא גאונה במחשבים אבל לא נשארנו הרבה ביחד, היא מדהימה , אישה שברירית עם ידע פנומנלי במחשבים היא רוסיה , גם היא.

Read Full Post »

אתמול בטקס הפרידה מסרקוזי התאבד שוטר משמר הגבול, ראש הממשלה מולט מהמקום, מולטו גם נשיא הרפובליקה ורעייתו.

גם שימעון פרס מולט, יש לו נסיון מר לשמעון עם יריות.

איזה סיום עגום לחייו של אדם, "מותו גרם לאי-נעימות" טירדה, משל היה רעש קל ברקע , זבוב טורדני, הורס שמחות, לא די שהוא התאבד הבן בליעל , הוא חייב היה להפרד מהחיים שלו העלובים דווקא כשנפרדים מהזוג הנוצץ מהרפובליקה, ככה להביך את הפרונקל של המזרח התיכון , ישראל.

וכמה עצוב שככה מסתיימים להם חיין של אדם , שמותו הוא מיטרד למדינה שלמה, הם לא יותר ממטרד, מה הוא ניסה לומר ? האם הרגע של הפרידה מאשת נשיא הרפובליקה שבר את ליבו?

אנשים שקועים בעצמם, אולי בכלל הפרידה מנשיא הרפובליקה הפריעה לשוטר, הפרעה קריטית , שבגללה הוא נטל את חייו, מי יודע, בכל העולם ישראל מדינה מוזרה , ראש ממשלה גנב, שברגע זה חוקרים נשלחו לארה"ב למצוא הוכחות להיותו נוכל , ככה הגורל האישי והלאומי והציבורי מתערבב, אינך יודע מה נכון לעשות, מול הטרגדיה האישית של השוטר שמת , יש פרידה מנשיא , מי יבוא לפה, האם כשנשיא כלשהו ירצה לבוא הוא ידרוש לעשות לפני הגעתו מבחן פסכולוגי לשוטרים השומרים עליו.

במדינת ישראל יש אחוז מתאבדים גבוהה, אולי ההתאבדות היא הסמל של ישראל, בצבא כל שנה מתאבדים עשרות , כחייל בסדיר אני זוכר בתקופתי מפקדים מתעללים, כשנפל לידיהם אדם רגיש, הכתובת הייתה על הקיר, ראש ממשלה נחקר ונוכל לוקח מדינה שלמה לעברי פי פחת , משהו רע מאד קורה במדינה הזו.

Read Full Post »

שהכרתי ברשת מזמן מזמן, רק לאחרונה לאחר ניתוק די ארוך חדשנו קשר.

היא איבדה את אביה, ואני רוצה מפה שתדע שאני חושב עליה ומאחל לה שלא תדע צער  עוד לעולם.

Read Full Post »