לפני שהגיחה סופית המחלה והחלה ההתדרדרות הגדולה בבריאותו של אבי , אני זוכר פעם כשהלכנו לרופאה במחלקה האונקולוגית, שהיתה רופאה מתמחה, ישראלית, לא חכמה במיוחד, איך מדרגים רופאים בכלל, היא פחדה מהמוות, אני הייתי עם אחי ואבי המתין בחוץ, בכלל נהגנו בו בהתנשאות לא סופר לו הכל לקחנו על עצמנו את הגורל שלו.
היא אמרה "טאצ' ווד" על הכאבים החדשים זה צרם לי הוולגריות הזו והמילים שהיא בחרה הכאבים האלה שהיא התיחסה אליהם בביטול או בחשש איני זוכר, שמאוחר יותר אובחנו כגרורות בכבד, מה שהביא על אבי חוץ מסבל איום את מותו תוך כמה חודשים.
כשיצאנו הסתכלתי על אבי, הוא היה יפה, השערות היו כבר לבנות לגמריי לקראת הפגישה עם הרופאה הוא התגלח, הפנים השחומות שלו המגולחות הרזות מעט, ועיניו הגדולות הכחולות שהיו הפעם צלולות ואפילו נעימות, כאילו הוא היה בתוך איזשהי השלמה פנימית , הוא נראה יפה ורגוע , יעברו כמה חודשים עד שמעט ישאר ממנו, לעומת הרופאה הזו שמרגע שהובן כי מצבו בלתי הפיך , היא ניתקה את הקשר מאיתנו, היה רופא אחר ממוצא ארגנטינאי שהתנהג כל כך יפה לאבי, דבר איתו, לחץ את ידו, ואבי לרגע הרגיש שוב כבנאדם , זה היה שיעור כבד לי הבן הזועם המתוסכל בן עשרים ומשהו שלא מצליח להשלים עם הפרידה הקרבה והולכת.
אני ואבי לא היינו ביחסים טובים, הוא חשש מהזעם שלי והכנות המחוצפת שלי והבוטה, ומצד שני חשש לי, לא ידעתי שאז הוא דבר עם אחי ש"ידאג" לי, אבל הדאגה הזו סיבכה את חיי כהוגן מאוחר יותר.
בסוף לקראת המוות הוא ברך אותי, אני זוכר אותו מלא התפעלות על המסירות שלי, כאילו הוא חשב שאנטוש אותו, שאני מפלצת , כמה שהיה בינינו קיר אטום בלתי עביר, כמה היתה חוסר הבנה ומחסומים ועכבות, הכל התנפץ בסוף אני אבל לא ידעתי לחבק אותו כמו שהייתי צריך הייתי כרגיל חזק, רק מאוחר יותר אבין שאסור להיות חזק תמיד שזו חולשה ארורה להיות חזק תמיד.
אבל אז הייתי חזק, לא הייתי מסוגל לבכות, הייתי גולם עצי כזה אולי הקול שלי היה נשבר אבל זה השיא של הפגיעות שהרשתי לעצמי, היום כשאני רואה כמה מהר בוכים הצעירים , אני נחרד, זה קיצוני לכיוון השני, כאילו הבכי שלהם מוחצן מידי, נעים ומשתפך איך נאלצתי אני לעמול ממש לשבוע אכזבות רבות וכאב עד שסוף סוף בכיתי לאחר הרבה שנים .
חלק מהדברים שאבי פיספס בגלל המוות היחסית מוקדם אין לי אלא לשמוח כי לא ראה את המדינה הזו שהוא אהב מתרסקת אני שמח שלא ראה, המוות של אחותו בתאונה, והאחים שלו הקומוניסטים ה רחוקים ממנו , המשפחה שלו היתה חסרת מזל , שבר גדול הוא חווה אני בטוח, אבל גם הוא לא בכה , כשהודיעו לו על מות אחיו הוא דמע והתבייש לבכות שלא נראה אותו בחולשתו- הם מתו זה אחר זה , אחד מת ושבוע אחרי זה האח השני מת אני הכרתי רק את הבני דודים לא את האחים שמעולם לא ראיתי, אחד מהם היה צייר , אידאליסט, כשאחותו מתה בתאונה גם לא ראיתי אותו בוכה, הוא היה חזק וחלש, זה היה בלתי מתקבל על הדעת שבחור צעיר קשוח, יבכה , כמעט דור שלם של אנשים לא בכה , רק הנשים בכו, נו טוב הן הרי תמיד היו רגישות מאיתנו ומבינות יותר , להן הטבע והאילוצים החברתיים הניחו להתאבל באופן טיבעי ולבכות.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
