הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

מהרבה בחינות הציור לא נחשב לבעל ערך לכשלעצמו, הצייר אם נחשב גם לאמן יכול להביא התיחסות גבוהה לציוריו, אבל עליו להחשב כאמן- מי מחליט על אמן כי אמן הוא, אין ממש פרוצדורה סדורה ואין ממש מערך לימודי שיכול ליצר אמנים.

אמנים מושכלים יכולים לשכור ציירים וכבר נעשו עבודות בהזמנה , אפשר לדמיין קטלוג של ציירים שהם בעלי מלאכה וכל אחד מהם מתמחה בסגנון מסויים, ואמן בוחר מהקטלוג לשם ביצוע עבודה צייר בעל סגנון מסויים, הוא מנהל משא ומתן לקביעת המחיר ואז מבצע הזמנה של ציור וכמובן הציור לא נחשב לציורו של הצייר אלא מיוחס לאמן.

המעמד של הצייר אפילו נמוך ממעמדו של השוליה בסטודיו של המאסטר כי הצייר השוליה עבר מערכת אולי לא פשוטה שבסופה ניתן לו מעמד כ"תלמיד של" וכך בעצם הוא מקבל מעמד, הצייר שמוכר את כשרונו מראש לא מכיר בערך האמנותי של כשרונו- רק כאשר מביים אותו האמן ועושה שימוש בכישוריו הוא יכול להביא את התוצרת למעמד אמנותי.

הצייר הוא בעצם אחד משורת רבים, הוא פועל בבית חרושת לדימויים כמו וולט דיסני ואו כל מערכת שמיצרת סרט קומיקס, לרוב איננו מכירים את האנשים שעומלים ליצר את הדימויים, את כל הקרדיט אוסף הבמאי- אולי האמן העכשווי הוא בעצם במאי, תערוכה היא הפקה.

יצא לי לראות הכנות לערוכה בגוגנהיים בניו יורק של אמן על, את המוצגים עשו והציבו עשרות עובדים בעלי מיומנויות שונות ומגוונות.

בזמן ה"חזרה לציור" הייתה תופעה עוד יותר מובהקת בה מעמד האמן אפילו איפשר לאמנים חסרי מיומנות ציור ל"חזור לציור" הם פשוט בלית ברירה בחרו באופציה של "ציור רע" .

Read Full Post »

הכנס עורר כלום, אולי כלום זה מעט יחסית אבל יניב אייגר מנרג' מעריב מעורר קצת מהומות אולי פחות מקצת הנה הלינק לפני שאמשיך באותה דרך עייפה- הלינק: http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/893/329.html .

איני בטוח שהבנתי את הבקורת אם בכלל היא קיימת אבל כבר ברור לי אולי לא כדאי להיות נחרץ מידי ובכל זאת ניכר שמדובר בקריסה של הכתיבה בכלל ועל האמנות הפלסטית בפרט, למה איני בטוח שאני יודע ולמה שארצה בעצם להביא עצמי למחשבה שיש תשובה.

אם יש משהו שמפריע זו השמרנות והאילוץ הבורגני להתמקצע סתם כי חייבים ליצור ביטחון בענף חשוב מאוד להיות מקצועי ורהוט, מאד קשה לרוב האנשים בתחום לקבל מצבים שהם קיצוניים או בלתי בטוחים בעליל, המצב באמת חרא, כי בכתיבה על אמנות אפילו לחתרנות יש כבר קורסים מיוחדים- היום בשביל להיות חתרן צריך לשקוד על תואר באקדמיה וזה די מגעיל למען האמת, כי כל דרדק אמנות מבין שחתרנות באמת היא ממקום הכי לא יציב, שהיא שמה סימני שאלה באמת ומערערת על הבטחון היחסי המאורגן והסדור, הבעיה בעיקר היא שאת הניהול של האמנות מכיוון שכבר מראש יודעים שהכל בסוף נפרט לפרוטות, כן ממש לפרוטות, אז מי שמנהל את העניינים אלו אנשים עם "קבלות" כמו בנקאים שיש להם תואר גם באמנות, רצוי אם-ניתן שיהיה להם גם תואר בפילוסופיה או לפחות בספרות, אפילו בשביל לכתוב ספר על איזה בר מסריח באלנבי לא מספיק תואר ראשון בהיסטוריה.

הקלישאות אולי הן בגלל שהמצב ה"אמיתי" לא רק זה המדווח, הוא של סטגנציה וזה מתיש כי המצב מתיש.

אולי יש כבר (מיד יופיעו) דברים מעניינים ברחובות בגרפיטי ובעיצוב אני בטוח שיש משהו אחר ויש התרחשות באמת מעניינת, המצב הוא אנטי-דיבור במובן שלא חשוב כרגע לדבר על מה שבמילא הוא רקוב ומת- כמה כבר ניתן לקונן על המצב המחורבן מבלי שנישמע כאילו אנחנו חלק מהחירבון.

אני לא מבין הכל ולא חושב שאני יודע משהו מיוחד אבל לפי הרגשתי יש מצב של חוסר התאמה, החפצים שמוצגים במוזיאונים הם כדורי שינה- מה הטעם בכל האירגון והחלקלקות האקדמאית אם בסופו של דבר הם מביאים לעוד מאותו סוג הנמק מול העין הצופיה במין חידלון אינסופי, משהו רע במיוחד מתרחש, אולי זו שביעות רצון מסויימת, או אולי חשיפת יתר למידע על אמנות, כך שאנינות טעם בעצם היא עצירות רוחנית, מי מאיתנו באמת אבל באמת התרגש לאחרונה ממשהו שהוא ואו היא ראו בתצוגה כזו או אחרת, עוד לפני שאנחנו מדברים על כתיבה, מתי ראינו משהו שנעשה בידיים שהפילו אותנו לריצפה.

האמת היא שאסור לנו להתלהב- זה ישמע ויראה ויקרא חובבני האיפוק הוא חובה, אנחנו וזו דרישה של המערכת חייבים להישמע כמו קלישאה של כל הקלישאות כדי שנוכל להיות חלק ממשהו בזמן האחרון גם אמנים זקוקים לקאוצ'רים וזה באמת כבר גרוע למדי כי אומרים כמו בצבא שמה שחסר לנו זה עוד אימון טוב- מי שמצליח באימון – מצליח בקרב, לא ככה?

הפעם האחרונה שמצאתי כתיבה טובה ומסוכנת נגמרה בהתאבדות של הכותבת שנרדפה ע"י הבלוגספירה המזורגגת, אז אולי זו הבעיה שלנו באמנות פלסטית שאנחנו מפחדים ללכת למקומות מסוכנים.

וגם יניב

Read Full Post »

מה ההבדל בין מבצעי הנאכבה היינו מפלגת העבודה והעומד בראש אז בן גוריון ובין הח"כ מילר המנסה למנוע מערביי ישראל להביע צערם ואבלם על הנאכבה, בשעתו הכניסה הח"כ כיום יולי תמיר, אז שרת החינוך את הנאכבה לתוכנית הלימוד, הנאכבה שלה היא נאכבה "נייטרלית", היא נאכבה סטיכית שלא נולדה כאן כתוצאה מפעילות בני אנוש, לכאורה היא מציינת את הנאכבה אבל אינה מציינת כי היא עצמה שייכת לאותה מפלגה שביצעה את הנאכבה.

למה זה דומה?

לערך בן גוריון בויקיפדיה – בבדיקה שעשיתי לא מופיעים בערך למשל שלטון צבאי של 18 שנה על ערביי ישראל, הוא מצוייר כאב רוחני מין סבא טוב שגמל טוב לכל יריביו ולא היא, הערך עוצב ונערך באהדה ללא ציון פרקים אפלים בביוגרפיה של הנמען.

אין משמעות לנאכבה בלי בן גוריון ואין זכר לפעילות שלוכמו: לדיכוי ערבים, כאילו זה נעשה מחוץ לפעילות של אדם כלשהו, כאילו גורם זר יצר את המציאות, כאילו הנאכבה נפלה מהשמיים.
במשך שנים נוצרה מציאות ויוצרי המציאות בפעילות צינית עשו אותה בצד נסיון למחוק את הפעילות שהם עצמם אחראים לה ובמיוחד את עצמם כמבצעים של אותה פעילות. זאת ועוד הפרקים האפלים ביותר נכתבו ע"י מפלגת העבודה ואנשים לא רק עשו מה שעשו הם גם "העלימו" כל זכר מפעילותם הנפשעת לפעמים יחסו פשעים ליריבים פוליטיים אבל הם מעולם לא חטאו, ניקו את חטאם ומירקו אותו מההיסטוריה בפעולת זיוף מפאיניקית, בכל אופן ספרי הלימוד בישראל כמעט מטוהרים מחטאי המפלגה של אותו איש שהכריז על כינון ממלכת ישראל בשנת 1956.

כמובן הנסיון כיום לשלוט על רגשות ועל מחשבות בהצעה של ישראל ביתנו הפאשיסטית היא עדות למה שעומד על הפרק ועל ההיתדרדרות מוסרית. ללא ספק שהות מפלגת העבודה בממשלה אותה מפלגה שהיא יוצרת הנאכבה, בממשלה שבה מציעים לאסור בחוק את ציון הנאכבה מעלה שלב נוסף מעל המצב ה"רגיל" לו רגילים אנשים דוגמת יולי תמיר, היינו להיות חלק מהגוף שביצע את הנאכבה וגם כביכול לגנותה. ועכשיו היורשים של יולי תמיר בעבודה, פשוט לא יאפשרו כל דיון בעצם המילה נאכבה, אין ספק שלפי רוחו של בן גוריון .

זו טכניקה המוכרת לנו כ"יורים ובוכים" הציונית, מפלגת העבודה מבצעת הנאכבה היא גם זו שמתוכה הוכנס ערך הנאכבה לתוכנית הלימוד וגם המפלגה שנמצאת בצוותא עם ישראל ביתנו באותה ממשלה – גם בממשלת אולמרט ישבה מפלגת העבודה ללא בעיה עם אביגדור ליברמן.

יש להזכיר כי חלק מהפעולות נעשו שנים אחרי שנסתיימה מלחמת העצמאות, כלומר אפילו אם הטענה שהייתה מלחמה ובה כמו במלחמות נעשו מעשים שלא יעשו משני הצדדים, טענה זו אינה תופסת, אין הסבר למה נחוץ היה שלטון צבאי במשך 18 שנה, אבל את הרמז אפשר לקבל מהטבח בכפר קאסם ב-1956 כאשר יחידה של משמר הגבול ביצעה את הטבח בכפר- כחלק מפעולות השלטון הצבאי.

שלטון בן גוריון קנס את ישככר שדמי מפקד היחידה שנתן את הפקודה לירות במפירי העוצר ("מפירי העוצר" של השלטון הצבאי הם אנשים תמימים אזרחים תמימים) שלטון בן גוריון לאחר לחץ הקים בית משפט בו נשפט ישככר שדמי זכה לקנס של אגורה (!)- זו הדרך בה ביצעו את הנאכבה זו הדרך בה הסתירו את השלטון הצבאי שלא היה סתם שלטון צבאי- אלא הוא הביא לטבח באזרחים חפים מפשע- רק בשנת 1966 לאחר שלוי אשכול עלה לשלטון ובלחץ גורמים משמאל ומימין דוגמת בגין ממפלגת חירות- בוטל השלטון הצבאי.

עלינו לזכור כי מפא"י היתה מפלגת ימין למרות שמנסים לציירה כמשהו אחר בהיסטוגרפיה מגוייסת ואורווליאנית – היה מישהו שיזם ועשה וביצע את הפשעים אז, האירוניה וצחוק הגורל שכיום מפלגת העבודה הצאצא הישיר של בן גוריון היא בממשלה של הימין שבה מועלית ההצעה לאסור על איזכור הנאכבה .

זו סגירת מעגל פאשיסטית, מגיע למפלגת העבודה כי יוסר מפניה ומזהותה מעטה הלגטימיות הבורגני, כפי שהיא איפשרה וביצעה אז את הנאכבה אין ספק כי היא ראויה להימצא לצד מפלגה אנטי-דמוקרטית כמו מפלגתו של אביגדור ליברמן.

להבדיל מליברמן שנחשד בפלילים ואינו אהוד על האליטות בישראל, בן גוריון מבחינת האליטות הוא בסדר גמור, למרות שבן גוריון הוא הוא מבצע הנאכבה, זו הכפילות המוסרית ותיקרת הזכוכית שהבורגנות הציונית מתירה.

Read Full Post »