הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

הגרפיטי מזה זמן מתפקד כמו הטויטר של האמנות, קצר לא יותר מכמה דימויים ופועל על טאטולוגיה שהיא כנראה הדבר שהכי קל לעין לקבל בברכה.

איני בטוח מה הסיבה אבל החזרתיות היא סוג שפירסומאים היו מפלחים כמיתוג, השם או האות או הסמל הויזואלי הופך למותג, זה כוח דומיננטי עכשווי לא יותר מהייקו ויזואלי, הנה המזרח בכל זאת מתמקם במרכז האורבניזם.

ציור מסובך מורכב ומסורתי( מערבי רנסנסי או אפילו ברוקי) נראה לעין עכשווית כאנכורניסטי, כן זה נכון שתמיד יש מי שרואים בציור "איכותי" הכוונה מיומן משהו איכותי הכוונה שניתן לתלות אותו במקומות מכובדים ויש לו ערך רב כספי או בורגני, אבל הריח הוא ריח של מוות אפילו אם הוא איכותי.

הדבר המתוק היחידי שאני יכול לקלוט בחושי המתעממים הוא שראשית הציור לא מת, הוא טויטר כזה, הייקו, בלי הרבה תוספים ככול שרזונו מוכר וברי לכל עין אורבנית זריזה , מה טוב. תימצות המסר הכרחי כי בלעדיו זה נשמע אולדי מידי לתזזיתיות המאד מגבילה, אך הנוכחת עכשווית.

נכון הוא שיש למזרח גם תשובה לתזזותיות והיא המדיטציה שמקומה הוא בניקוי הרעשים, ויש כנראה רעשים שהם חלק מזרם גדול שהולך לאיבוד.

הציירים הסינים המאד חמים עד לא מזמן הצליחו בעיקר בגלל שהציור שלהם למרות שהוא מיומן לרוב בהחלט מתפקד כסוג של הייקו אורבני, הם לא מציירים סצינות סבוכות למעט הצלמים להם מותר לביים לעיתים סצנות סימנסוקפיות .

אולי שיעור טוב בכיתת לימוד לאמנות עכשווית, הוא שיעור בהייקו.

הנה מויקי פדיה האיקו שם כותבים את זה האיקו אני כתבתי הייקו, שזה שיבוש שבעיני יש לו משמעות לוקלית .

מאת באשו

Read Full Post »

זו הכותרת לתערוכה של קבוצת האמנים הצעירים שמציגים במוזיאון החדש בניו יורק, יש על הכותרת הזו דיונים, משום מה, ולא על האמנים .

כאילו רמז על האמנות העכשווית שבה: לאוצר/ת יש את המילה הרלבנטית יותר מאשר לאמן/ת, המתרגם לפני הסופר, והסרסור לפני מי שבהחלט נמצא-לא נמצא בתודעה, כאילו לומר אנחנו מציגים אמנות לכן אנחנו האמנים.

אמנים הם עם פאתטי (מי מעלה על דעתו אנשים יותר תמהוניים מאלו שנזעקים על כתם כאילו מדובר בעולם ומלאו) זה לא חדש, וזה היופי התמימות הקדושה של האמנות והאמנים, אבל הם גם כחומר ביד היוצר, הנה תערוכה שאמורה להיות סימן דרך והיא לא יותר מכותרת כאשר האמנים והעבודות הם אילוסטרציה במקרה הטוב.

אולי הכותרת מתיחסת למצב הבוסרי של האמנים שהם לא זמינים להיות JESUS הבא, ומדוע אמן צריך להיות "ישו" ?

מענה אולי לתפקיד המערבי של האמן המיוסר, זה שכולם נושאים תיקווה כי יסוריו יכפרו על חטאי הכלל, עד כמה זה בכלל עומד כאשר מדובר באמני על של היום שמככבים בתפקיד כוכבי פופ (מתיו בראני וסוחר הבורסה לשעבר ג'ף קונס,) כאשר אמנים בסין עד לא מזמן עד למשבר זכו למכור כל עבודה במחירים כמו מיליון דולר (יסורים זו ערגה כנראה,) ואז נשאלת השאלה האם בכלל מדובר ביסורים או אולי מדובר בצליבה מסוג אחר?

כך או כך,  הדיון אינו על אמנים או עבודות, בכתה אין הדגשה על בחירה פרטיקולרית, אלא שיח על כותרת שהגה/תה אוצר/ת שהם האמנים האמיתיים של תקופתנו, השפעתם רמה ונישאת, אמן חייב את הצלחתו ואת קיומו למוסד ואו לאוצר שרומם אותו- או שניכס אותו, או רק איפשר לו לאייר איזו כותרת או אולי מחשבה עמוקה שהגה האוצר. האוצר הוא הוגה ואפילו אליבא לאמנות המושגית זה ה-דבר- כלומר הקונספט חשוב יותר, השיא עוד לפנינו והוא אולי אינו ויזואלי כי באמת אחרי האמנות המושגית – האוצר רואה עצמו בצדק (אולי) כפוסט קונספט – כמי שירש בצדק את המעמד של האמן הפילוסוף.  הרי הרעיון אפילו לתערוכה של צעירים נדחק בעבור הכותרת הבומבסטית מי מבחין בעצם בין האמנים הערטילאים שהם בוסר – טוב ליבו של האוצר שמצליח ברגע נטול אגו לדווח על קיומם של אמנים מחוץ לכותרת שלו הופך לנדיר יותר ויותר,  מי שמעצב אותם ואולי מייסר (אבי, ייסר אותכם בשוטים ואני, אייסר אותכם בעקרבים-מלכים א פרק יב) אותם עד שיגיעו למעלת מבשרים כמו "ישו" הם האוצרים הכוהנים של האמנות העכשווית.

בשנים האחרונות האוצר קובע כותרת ואז מחפש אמנים שיהיו איור למחשבתו (המעמיקה) ולא ההפך, האוצר לא מדווח הוא יוצר גירוי ע"י "הגות" ובוחר עבודות שנענות להגות,  אולי כך היה תמיד, הרי תמיד היו פטרוני אמנות האמן נזקק להם אבל אפילו מד'יצ'י וחבריו לא חלמו להיות המנה העיקרית היום לא מעט אוצרים בעצם שמים בצל את האמנים, ענווה אין להם כאשר מדובר ב"שוטים" האלה עם ריח הטרפנטין.

וקצת כתבות בנושא :

* http://www.artnet.com/magazineus/features/finch/finch4-13-09.asp
*
*http://www.newmuseum.org/ytj/

The Generational: Younger Than Jesus, installation view at the New Museum, 2009

קרן קייטר  הישראלית שנמצאת ברשימת המשתתפים, ברשימה אמנים ואמניות מלבנון ועד וננצואלה נראה שהאוצרים לא נעצרו בגבולות מנהנטן או ברלין והם טורחים לחפש קול חדש ורענן בכל קצוות תבל, ממש , למעשה במאמרים שקראתי אין התיחסות לאמנים ספציפים נאמר רק שהמוזיאון החדש מחוייב לגלות כיוונים חדשים באמנות , עוד נאמר כי בגיל צעיר האמנים היסטורית פורצים גבולות חדשים וככה נמצא ההסבר לכותרת הבומבסטית של התצוגה.

על קרן שלמדה באבני ואחר כך באמסטרדם לא נאמר הרבה , גם לא על אמנים אחרים החידוש נמצא בכרונולוגיה או בעצם הרעננות והגיל הטרי.קרן מיוצגת בישראל בגלריה נוגה באתר של הגלרייה יש מיגוון מהעבודות וגם הביוגרפיה שלה.

אתר הגלריה- http://www.nogagallery.com/artists.html

משתתפים 500 אמנים ואמניות מכל העולם כאמור, יש גם אינדקס שמוצע למכירה ברשת.

Read Full Post »

With this crisis comes a new sense and experience of the real: the revelation that the really real is what Cézanne called "vibrating sensations." They are paradoxically real — always in motion, they are never securely given. This is all the more true because these sensations exist relative to one another. Cézanne himself did not realize that there was a method to the "madness" of their vibration, although he suspected there was one. He analyzed his sensations in search of it, but he never found it, perhaps because he became more interested in the strange perceptual fact that it was only through their relationship to one another that they became "substantial." Whenever he searched for the One True Sensation, he found himself absorbed — and sometimes lost — in the labyrinthine relations of the matrix of sensations.

מהמאמר של דולנד קאספיט על המטריקס של התחושות .

Paul Cézanne Orchard, Côte Saint-Denis, at Pontoise (The Côte des Boeufs, Pontoise) 1877

Read Full Post »