אירוס הגליל", משה גרשוני, 1983
גרשוני בעיני אמן יהודי עם קשר לאמן כמו סוטין, היחס לצבע כמו למשהו ראשוני שחורטים בכף יד- כמו אנשי המערות, הג'סטות מביעות משהו מעבר לנוכחות החומרית, איזה מאבק פנימי, יצרי וסנסואלי, גם מבט מקרוב למשיכות המכחול של סוטין מסגירות מאבק שמנסה לפרוץ את המעטפת (הצורה), אצל גרשוני המעטפת פרוצה, הוא כבר לא נאמן לצורות ומתכתב עם סמלים, עם השפה העברית ועם יידיש ואיזכורים יהודיים מאירופה שכבר לא קיימת ומהמציאות של היהודי באשר הוא.
הבחירה בציור ה- "רע" גם אולי מחוסר ברירה, זה לזכותו ולא לחובתו, אולי רק בחירה כזו יכול להכיל את חיבוטי הנפש, ציור מהוקצע הוא משהו אוטיסטי בהקשר הנפשי הזה, שדורש השלמה והפנמה שאינה רלוונטית למאבקים האלו הפנימיים שמשתלטים על היד שהופכת לססמוגרף של הנפש.
בתהליך כנה וחד-פעמי בזמן ההיסטורי כאשר הציור הגרמני החדש פרץ וכאשר ה"חזרה לציור" הייתה כבר חלק מהנוף, נסתבר שאמנים רבים אינם בעלי כישורי ציור נאמר- הכוונה שהדיוטות יטענו את הטיעון השדוף "שככה גם אני יכול לצייר", זה צד שאולי לא מדברים עליו- כי הוא חסר ערך כביכול, אמנם יש בו בחירה כביכול באסתטיקה מסויימת- ילדותית, ראשונית לא מחושבת, והרי ההצעות הן לא מוגבלות לכאורה, אם-כי בעיני הבחירה של גרשוני היא לא רק רגשית – היא גם אינטלגנטית ומשקפת, אותו ואת הרקע התרבותי הרחב שכולל הרבה שאלות ומאבקים.
כתבה בנושא:
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
כתיבת תגובה