שיטוטי כתיבה אני אקרא לזה, הרהורים שבדרך כלל לא מפליאים להפליג.
זה התחיל מחוסר הרצון להיות נחרץ, זה הקטע שהכי מכביד עלי הנחרצות, כי ממנה אי-אפשר לסגת.
והגיע עד לבחילה ממש מטקסטים, כאילו שיש משהו מושלם, אין, הרבה פעמים אני קורא משהו שאמור היה להיות משכנע והוא נתקע לי בגרון, כאילו שדי במילה אחת שאינה במקומה.
שני סוגי טקסטים אני קורא בעיקר, על אמנות שזה עולם ומלואו, בעצם אי-אפשר לסווג כתיבה – ככתיבה על אמנות, אמנות זה הכל, כל דבר שקשור, ולרוב בעיקר לא, כלומר מה שאין לו קשר בכלל ונדחק לתוך הטקסט, ובנוסף טקסטים אישיים, או פרוזה.
לאחרונה אקצר, כי בשביל מה להאריך, זה מייגע לכתוב הרבה, והרבה יותר מאשר מייגע זה מיותר.
אתמול כתבתי ומחקתי חווית ילדות, החוויה היא מריבה ברחוב בו גרתי בין שני ערבים, אני ילד בגיל רך מאד, אבל אני זוכר שההתקוטטות הייתה אכזרית, מאד.
יש זיכרונות שלא עוזבים, הייתי שמח להיפרד מכמה זיכרונות, כאילו למכור אותם למחסן גרוטאות, אבל מי יקנה ממני, את הסיפור הזה הייתי מוכר.
התקוטטתי בילדותי ובנערותי, בעטו לי פעם בפרצוף, אני זוכר את טעם הדם שירד, את הימים שלאחר המכות, את ההרגשה שהראש מריח אחרת, החוויה של לחטוף מכה חזקה והרסנית, תבוסת הגוף, והרגשת הפציעה.
אבל הריב בין שני זרים היה שונה, הייתי רך בשנים ממש, וגם הם השתמשו באבנים, היה הרבה דם, וזה השפיע עלי, מסביבם עמדו כמוני ילדים ונערים, מעט ידעו או הבינו מדוע הם מכים כל כך באכזריות, זה את זה .
הם הכו זה בזה ללא הרף עד שמשהו עצר אותם, ואת זה איני זוכר, אולי בגלל הסוף הלא-ברור אני לא מצליח להיפטר מהזיכרון הזה, מה כבר היה שם, למה הם רבו, מה עצר אותם, אני לא מצליח להבין את זה.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
