הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

כבר חלפו חודשים מאז היא עזבה, לפעמים שמה עולה, אפילו הריהוט השתנה, פחות לחוץ, יש יותר אויר נקי בחללים, האור הלבן נכנס ופינה חלק מהרגשת הכבדות החזקה, כמו אגדות חולפות, מישהו לפעמים מעלה זיכרון, ואז זוכרים, כמו מיצווה שנאמנים אליה בכורח כזה בלתי נשלט, והיא סוגדת לעצמה מתוך הבנה חלקית.

אנחנו רוצים לזכור כל רגע, אבל זה מעיק, כאפשר היה לנסות ולהאמין שיום כזה צפוי, בנתיים ההכנות נשלמות לתרגיל המסכם, מישהו עומד ומעביר קבוצת פקודות, אחת עם שיער גזר נרגנת חולפת בגב כפוף ורוטנת, נדמה לי שהגב שלה נתפס, לא נתאמץ לשחרר אותו דווקא עכשיו.

השמש שוב חלפה ועברה מסתתרת מעל רכס הר עם עצי אורן חמדניים, נער עובר שם ומרכין ראש מתחת לעץ, הוא יושב ומחכה, והנה היא באה, אולי זה חלום.