אלוהים אני אומר, מזל שאיש לא שומע, הילדה הבלונדינית מנגנת בכינור, כמה זמן עבר מאז היא הייתה הולכת ועומדת במרפסת מניפה עיגול לשמיים ומראה לכולנו כמה תלתלים של קש יש לה, המון שנים חלפו, עכשיו היא רצינית אוחזת בכינור.
וזה עדיף על המכות, על השבירה, על ההתרסקות של החברה, בעצם המרחק מאותו בריון עם כת הרובה שהונפה לפנים זרות ולבעיטה בראש אינה כה רחוקה, אבל אצלנו זה לא היה קורה.
הוא מתארס, אבל הוא לא יודע על נאמנות שום דבר, כל הזמן הוא תר אחרי העונג הבא, כמעט להכעיס.
עכשיו אני מאזין לאימא ת'ורנתון ואני משתאה מהחיוניות המפליאה והמתרגשת ומהחוש הזה לקצב, הלוואי שהייתה חיילת כזו בצבא הפולני, החיים היו הרבה יותר מאלפים, לי הצעיר חביב והרבה יותר מהיר ממה שאני זוכר, כשהוא מתבגר הרצינות והאירוניה כובשות אותו והקול העמוק והאיטי משתלט.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
