בשבילים לא כאלה שרושמים מעליהם את המשפט : "הכי טוב שהיה לי" בעצם לא זוכרים כלום, כי מה כבר אפשר לזכור (למרות שאפשר הכל) ממש כאילו זה צלול כמו שהצייר הזקן פעם סיפר בכיתה של תלמידי אמנות שכמהים לדעת או לגעת בצליל המיוחד, אז הוא אמר כך: "הכל צלול כמו חלוק נחל שאין בו ולו בליטה אחת מיותרת, הכל עגול, חלק וסגלגל" למה הוא התכוון שאלתי שאלה כזו את עצמי בלי תשובה. והנה עכשיו כשאני מביט בשביל הארוך, מעוצב בכל מיני עצים שעומדים בשדרה מחכים שרק תגיעי והכל שקט, השמש מחייכת לא בזמנה, נמיה עוברת ומשהיא נתקלת בי; היא מסתכלת, מצפה לראות מה אעשה, אני עוצם עיניים ושומע איזה צליל, אולי זה רק נדמה לי, אבל זה צליל ברור ומוכר ואולי אין צלילים מוכרים – לא ממש כי בכל רגע הצליל משתנה האוזן משתנה הקליטה היכולת לגעת במשהו מוצק, שהוא גם רעוע בחוסר ודאות כמעט מוחלט, אבל ברגע הזה זה מוכר איכשהו ; זה ממסגר את המבט שהנמיה תולה בי, ואני יודע שזה ברור וצלול כמו אותו חלוק נחל של הצייר הזקן.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
