הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

זיכרונות ילדותו של עמירי (63) נטועים עמוק בשבילים המוריקים של קיבוץ עמיר באצבע הגליל, שבו גדל כבן יחיד לאלחנן וצ'יזה קמפינסקי, ממייסדי המקום. הוא היה צנום ושחרחר, בולט במראהו בין הילדים להורים יוצאי פולין וליטא. בכל יום אחר הצהריים פגש את הוריו במגוריהם, ואת הלילות העביר בבית הילדים. כשהיה בן 5 החליטו הוריו לעזוב במפתיע את הקיבוץ ולעבור לראשון לציון, ובמקביל שינו את שמם לעמירי, בין היתר כדי ליצור זיקה עם מראהו הספרדי של הפעוט שנשא בתחילה את השם קמפינסקי.

המעבר לעיר היווה את המשבר הראשון בחייו של עמירי, והוא לקה בקוצר נשימה כרוני. “אהבתי את הקיבוץ והתגעגעתי לחברים", הוא מספר. “כילד לא ידעתי שההורים ניסו להסתיר מהסביבה את היותי מאומץ ולכן נדדו במהלך השנים ממקום למקום. בגיל 8 עברנו לשדה יצחק ומשם לשיכון ותיקים בנתניה, שהזכיר לי את הקיבוץ. היו לנו בחצר עצי פרי, תרנגולי הודו וכלבים. מדי פעם הלכתי עם אבא לאזור המלונות ומכרנו לתיירים אנונה, תפוחים, שסק ואפרסקים. בגיל 11 עברנו למרכז נתניה וגיליתי את האהבה לחוף הים. בזכות האוויר המלוח האסתמה נעלמה, ולכן ביקשתי מההורים ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו".