כל מה שיש סביב מחולק, אולי זו המציאות האמתית, הם רואים כך, ואני ואנחנו ככה, כמעט ואין חיבור, מי שרואה שחור רואה שחור, זה המבט שלו. פרגמטיזם. אולי אין יכולת להכיל, הרי מה זה הציווי להכיל אם לא השטחה של המציאות לאיזו תובנה ש"כולם" מקבלים ומי בכלל יודע מה זה כולם. מי הם האנשים שאומרים כולנו, אנחנו.
התקשורת רואה ככה כי היא עדרית, ככה זה מה שחושב העדר ממול אין באמת יכולת לפרט, לומר איפה הכל התחיל, למה. רובה מורכב מאנשים שרואים ככה (אם לא היו חושבים ככה לא היו נותנים להם לעשות סרט), עושים סרט על מנהיג, הוא היה דיקטטור, הנהיג שלטון צבאי, 18 שנה, ודבר מזה לא נמצא בסרט – נחטפו תינוקות בזמן שלטונו, אין לזה זכר ואין הסבר למה הוחלט לא לדבר על זה למה החיסיון במשך 70 שנה הונהג, הוא פגע בעיתונאים וכינה יריבים פוליטים בשמות נאציים, הוא המנהיג שהמציא את האוקסימורון, תותח קדוש, זו שפה של רוצח, שמיחס קדושה לכלי נשק. הוא ואנחנו. החלק שהיה אז בשלטון נעדר יכולת הבנה לדקויות של מי שלא שייך לקנוניה הזו, כי זו חלקת האלוהים שלו, אפילו אם היא הייתה נפשעת.
אז החשד כולו מיוחס לאלה שלא נשבו בקסם הזה נטול האמת, של מי שלא היה חלק מהעדר.
אין כמעט מבט משותף, זה טבעי, העין האנושית לא מחוברת לפלט חופשי מתיווך של המוח והשפעה חיצונית כפויה, המוח מתרגם כל דבר שאנחנו רואים, מה שלא נעים, מודחק, לא קיים. או שכבר מישהו הנחה אותנו לא לקבל משהו כזה.
כששחררו את היהודים מהמחנות רבים מהגרמנים אמרו, לא ידענו. מה מזה אמתי או מה היה כי באמת הם היו נתונים בסוג של פסיכוזה המונית עדרית. מה אנחנו יודעים באמת, גם הידע הוא חלקי, מה שנלמד הוא או נכון לאותו רגע, או במקרה היה נוח למי שמלמד, ללמדו כך.
מה אנחנו יודעים בעצם, החוויה שלנו על מה שסובב אותנו, כולה או ברובה אינה שלנו בכלל. מישהו הכריח אותנו לחשוב עליה בצורה מסוימת – אם לא נקבל את זה אנחנו חשודים ע"י אלה שכן קבלו. כדי להיות חופשי מהנטל לחשוב כמו כולם כדי להשתחרר מהעדריות, מהשבטיות מה שצריך זה להתנתק, אבל אז נוצרת בעיית הניתוק, כשלעצמה.
הטענה המודרנית הנאורה שהאדם המודרני ה"נאור" משוחרר מהבל העדר השבטי היא טענה חסרת שחר. כל הרלוונטיות שלה נשענת על שיוך כלשהו. על היותך חלק מקבוצה, שבט, מקום, שפה, תרבות. אתם לא חופשי מכל אלה.
היכולת שלנו להזדהות עם משהו גם היא לא משוחררת מאיזה ציווי קולקטיבי.
אנחנו האם יש אנחנו?
אז מה הפתרון, ככל שרבים בתקשורת או מהמוסדות שמחליטים מה נכון ומה לא, יהיו חלוקים, יסתכלו על המציאות אחרת, אבל זה יהיה לגטימי להיות חלוקים, יוטב לכולנו, לא משנה מי אנחנו.
ברגע שרוב התקשורת מדברת בצורה אחידה זה אומר שרק מניפולציה אחת מקבלת במה. זה המצב של התקשורת, לא רק כאן, כנראה בכל העולם, יותר מידי אחידות, וחוסר יכולת לתת חופש לכמה אפשרויות, זה המצב. אין כמעט תקשורת אלטרנטיבית, וזה חסר ומורגש.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
