שוב נעשה שימוש בויקי היקרה:
חוק גודווין "
שכלול של החוק,[1] שהתקבל כמסורת בקבוצות דיון, בפורומים ובאתרים אחרים המאפשרים דיון או פורום מקוון, קובע כי בכל פעם שהקבלה כזו מתרחשת, הדיון מסתיים, וכל מי שהזכיר את הנאצים הפסיד אוטומטית בדיון שהתרחש. כפי שניתן להבין מניסוחו במקור, החוק אינו פוסל הקבלות ואזכורים לנאציזם, ורק קובע את ההסתברות להתרחשותם.
בנוסף קיימות גם תוספות הקובעות שכל שימוש מכוון בחוק גודווין למטרת סיום הדיון אינו תקף.
סוף ציטוט
כזכור שני "שמאלנים" הד"ר יובל דרור והעיתונאי רענן שקד, שניהם הקבילו את העיתונאי אראל סגל לנאצי, יודו נאצי וכיוצא בזאת.
בארצנו יש נטיה לעשות שימוש מופרז בהטיה נאצית לפני שנראה כמה דוגמאות, נטען שאין ולו בדל נאציות בסרטון סר הטעם של ערוץ 20 שאכן הבחירה בעיתונאים בהכללה כמי ששווים לנחשים אינה מוצלחת, אולי היה ראוי לעשות סרטון על צבועים שהיה מתאים יותר.
הנה כמה דוגמאות שמוכיחות שיש סנדרום או נטיה להשתמש במונחים נאצים.
בארץ נהדרת שמו דימוי כזה לפי סגל אחד בשם שגב הגיב כך על תופעת סימון מסתננים (לידיעת שגב כך מסמנים גם מבלים בכניסה למועדונים מסויימים כשהם רוצים לצאת לכמה רגעים ולשוב כהוכחה שכניסתם מותרת ועוד שלל דוגמאות אפשריות) שבו גדעון סער חורט מספרים על ידי…לקחתי זאת מכתבה בה סגל מנסה לקעקע את טענות השווא של כמה עיתונאים ואנשים יומרנים כמו דרור ושקד.
אמנם לא קראתי בעבר שום סטאלג, אולי כי כשזה התפרסם לראשונה הייתי צעיר מידי – בשנות השישים של המאה הקודמת, הגם שאני בן לניצולת שואה שהייתה במחנות, איני רואה את עצמי נכנס למקומות מבחילים כאלה, אבל לפי סקירה שלי על דברי חוקר התרבות אשד אני מניח שהיה שילוב של כמה דברים ראשית זעזוע מעצם השימוש בסמלים נאצים, וגם באותה עת לשלב שתוך העלילה מין ועלילות מין חריגות הכוללות סאדו מאזו וכו.
בארץ הצבי קמה ספרות נמוכה שלהפליא קיימת עד היום בשיח הנוטה להגיע לעיתים למחוזות חולניים.
הנטיה הזו לעשות שימוש בדימויים נאצים אינה רק עניין יהודי, יש תרבויות שלמות בנושא ולא נכנס לכך.
אם כי ברור שלפי גודווין הטיעון הזה במסגרת שיח סאטירי פוליטי מוכיח על חולשת הטיעון של אלה שעשו בו שימוש. במקרה הזה מדובר בד"ר דרוד (באיזה תחום הוא דוקטור?) והעיתונאי שקד.
מאמר מעולה של דורה קישיניבסקי מ- 2007 עוסק בתופעה הנה ציטוט הנוגע ל"אד היטלריום" ..
גודווין רחוק מלהיות הראשון ששם לב לטרנד ההשוואות לנאצים. הפילוסוף ליאו שטראוס, לא הרבה אחרי מלחמת העולם השניה, טען שזה הופך לטריק רטורי שגור וטבע את הביטוי "רדוקציו אד היטלרום", על משקל "רדוקציו אד אבסורדום" ("הבאה למגוחך"). במקום לומר משהו על הדעות או המעשים הנדונים, הדובר פשוט אומר "גם היטלר חשב ככה" או "זה מה שהנאצים היו עושים", לפעמים אפילו לגבי היבט שולי אחד של הדיון.
למה זה נחשב לטריק רטורי? כי דברים לא הופכים למגונים רק כי היטלר נגע בהם. היטלר גם היה צמחוני, למשל, ואהב כלבים. עוד על השקריות שבדבר אפשר למצואבאתר Fallacy Filess, ששם לו למטרה להיאבק למען תרבות דיון על ידי הצבעה על הפירכות הלוגיות שאנחנו משתמשים בהן.
מעבר לזה, ברור שמדובר בנסיון להוריד את הדיון מפסים הגיוניים ולכסות את הצד הנגדי בצל של הרוע המוחלט. בדרך כלל, כדי להוציא תגובה רגשית מהקהל, הנואם צריך למצוא את הכפתור הספציפי שמתאים לאותו המגזר וללחוץ עליו, אבל איזכור הנאצים הוא הכפתור האדום האוניברסלי, שעובד היטב ברחבי העולם המערבי וגם מחוצה לו. לכן נואמים לא עוזבים את הטריק הבדוק הזה, והוא עושה להם את העבודה המלוכלכת כבר עשרות שנים.
נדייק ונאמר שה"אד היטלרום" לא עובד על קהל מעורב: אותם אנשים שאתה משווה לנאצים לא ישושו להקשיב לטיעונים שלך לאחר מכן. אבל בתחום שכנוע המשוכנעים, אין לו תחליף. אם הקהל שלך כבר שונא את שלטון האפרטהייד, או את הכיבוש הישראלי בשטחים, או את המאבק למען הזכות להפלה בארה"ב, או כל נושא אחר מכל צד של הקשת הפוליטית, ואתה אומר להם (אולי בלחש ובמרומז) שזה מזכיר לך את הנאצים, רבים מהשומעים יהנהנו – ואתה תוכל להיות בטוח שהפכת אותם לקצת יותר קיצוניים, קצת יותר עמידים לטיעונים של הצד הנגדי, קצת יותר שלך…
מאמר מצוין : http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/498/966.html
לסיכום נאמר שהד"ר דרור יצא דמגוג כמו העיתונאי שקד, קורה.
הוספה 12-2-17
רינו צרור ומלחמתו בחושך
אודה ולא אבוש רינו צרור היה תמיד פייבוריט שלי, משום מה. הייתה לי אהדה אליו במיוחד על רקע חברתי, זה קורה אפילו לי. הבעיה היא שהוא כבר שנים לא מעניין, אומר את הברור מאליו, ולא כל כך פתוח וערני לסביבה.
הוא תקף כך הבנתי כי לא שמעתי את אראל סגל וערוץ 20 על משל הנחשים שהיה מסית כנראה בהכללה נגד כל העיתונאים, ברם קלמן ליבסקינד הוכיח, כי מי שעשה שימוש, כמה פעמים בנחשים מול ציבור אחר, הוא מר רינו צרור בכבודו וברוב חשיבותו הבורגנית.
רינו הפך לבורגני, שנים הוא כבר בורגני מעייף ועייף.
חבל שדווקא הוא הוכיח שיש צדק בטענות הימין על סתימת פיות, על כך שהשמאל הפך למאובן, חסר רלוונטיות. פעם רינו צרור היה עיתונאי נוקב, חברתי בעל אמירה רלוונטית. מה נשאר מזה?
הוא מסדר אליבא לגלובס ג'וב לבני משפחה בגלי צה"ל. ממש כאילו זו הייתה אחוזה פרטית שלו, הוא למד הכל, את כל השטיקים של השמאל הבורגני, שמנהל פאנלים בהם כולם אומרים אותו דבר וכולם בורגני שמאל שבעים ודשנים, ולא מעזים חס ושלום לתת ייצוג למי ששונה מהם. זה השמאל שלנו, בורגני ושמרני שקופא על שמריו, האוונגרד הרינו צרורי נשאר כזה כאילו הוא צעיר וכאילו הוא מורד רק במחוות ריקות, באמירות נבובות, אבל השמאל זקן עייף ומותש בעיקר. חבל.
הנה התחקיר של ליבסקינד על רינו צרור ומלחמתו באראל סגלים:
פוסט של רינו צרור. צילום מסך
רגע, לא סיימנו, בואו נמשיך. באותם ימים, עוד פוסט של רינו. גם הפעם הנושא דומה. גם הפעם, בתפקיד הרעים שרי הימין. הפעם, יש להם אפילו שמות. השר האחד, משה כחלון. השר השני, גלעד ארדן. "הם דורסים", כתב צרור. "במהירות ובכוונה. הם רוצים לפגוע בכל הגוף, לחתוך בו, לקצץ ביכולותיו… גם אם הרוח הרעה באה מן הימין הקיצוני, בכירי הליכוד עם הרוח הרעה, רובם ככולם… הם רוצים לדרוס. לשתק…". גם הפעם התלבט צרור כיצד להעביר את המסר, באופן חזק יותר ממה שיכולות מילים להעביר. להמחיש באמת איך נראה גלעד ארדן, לדוגמה, כשהוא "דורס", כשהוא "משתק" או כשהוא רוצה "לפגוע בכל הגוף, לחתוך בו, לקצץ ביכולותיו".
נו, יש לכם רעיון איזו חיה היא הראשונה שעלתה לרינו בראש, כמי שיכולה לשקף את כל זה? בינגו. גם לצד הטקסט הזה הוא בחר לשלב תמונה גדולה עם ראש של נחש ארסי. הסתה? הסתה חמורה? הסתה מסוכנת? זו ללא ספק אחת הדוגמאות המרהיבות לאדם שצועד באמצע אוגוסט במדבר יהודה עם ערימה של 600 ק"ג חמאה על הראש, ולא מרגיש שמשהו מטפטף.
פוסט של רינו צרור. צילום מסך
צרור לא הסתפק בהשתלחות בסג"ל ובערוץ 20, אלא קיים בתוכניתו גם דיון סביב הסרטון. שלושה השתתפו בדיון הזה. דיקן בית הספר לתקשורת במכללת נתניה, הפרופ' מוטי נייגר, יועץ התקשורת אייל ארד וצרור עצמו. כל השלושה החזיקו באותה דעה בדיוק. זו דרכם של תועמלנים. אין להם עניין לקיים דיון. אין להם עניין לשמוע דעות אחרות. על אתיקה עיתונאית נדבר עוד מעט. צרור, כאמור, חשב שערוץ 20 חטא בהסתה שבגללה צריך לזרוק מכל המדרגות לא רק את אראל סג"ל, ולא רק את התוכנית שלו, אלא את כל הערוץ כולו. פרופ' נייגר, שלפי התרשמותי לא צפה בטלוויזיה ישראלית כבר שנים ארוכות, נזעק גם הוא וקבע שמדובר ב"סרטון שחוצה את הגבול של חופש הביטוי", כשהוא מסכים עם אייל ארד שהסרטון מזכיר את התעמולה הנאצית.
כלום. רינו צרור, איש המוסר והאתיקה, לא נתן.
אם צרור היה עיתונאי, הוא היה מבקש בעצמו מסג"ל לדבר. זה לא היה קשה. סג"ל עזב את אולפן גלי צה"ל דקה לפני שצרור התחיל לשדר. אבל צרור איננו עיתונאי. לא בגלל האתיקה העיתונאית הפגומה שלו. משום שאין לו הדבר הבסיסי שיש לעיתונאי. אין בו סקרנות עיתונאית. כי עיתונאי סקרן לא היה מפספס הזדמנות להעלות על הקו אחד שחושב שהסרטון איום ונורא ואחד שחושב שהסרטון לגיטימי ולנהל איתם דיון. כי זה דיון מעניין. כי זה דיון חשוב. אבל רינו לא מחפש עיתונות. רינו, לפני הכל, הוא פוליטיקאי. רינו מגיע לאולפן עם אג'נדה שיש להעביר, וכל מה שמפריע להעביר אותה, מיותר מבחינתו.
לפני כשנתיים הוכיח את זה היטב חנן עמיאור, עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה". עמיאור לקח, כדוגמה, יום שידור אחד של צרור והראה כיצד הליכוד והימין חוטפים אצלו בראש, אייטם אחרי אייטם, כשבאף אחד מהאייטמים לא מובאת תגובה, וכשבאף דיון אין מרואיין שמייצג את עמדת הצד המותקף. כדי להיות הגון, עמיאור טלפן אל צרור כדי לבקש את התייחסותו לסוגיה. "כל ששת האייטמים ששידרת היו ביקורתיים כלפי הממשלה ובאף אחד מהם לא אפשרת לדעה אחרת להישמע", העיר. "הבנתי מה אתה רוצה", השיב לו צרור, וטרק לו את הטלפון בפרצוף. זה האיש. זו הסובלנות שלו לדעות של אחרים.
גם כשאני מתאמץ מאוד, אני מתקשה להיזכר ביותר מדי דיונים ענייניים והוגנים שלו עם מישהו שחושב אחרת ממנו. על פי רוב, כאלה אינם מועלים לשידור כלל. כשהם כן, זה גולש לא פעם להתלהמות, ללעג ולעלבונות. פעם, אחרי סדרת פיגועים בפריז, כשדן מרגלית הציע בטוויטר לשלוח לצרפתים סיוע מההתנחלויות או לקלוט אותם לשיקום באריאל, הגיב רינו, איש התרבות, ב"זבל, מרגלית, זבל".
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
