"אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל, אנשי 'כהנא צדק' וצורחי 'מוות לערבים', הם קומץ. הם רק קומץ. […] הגנבים לוקחי השוחד, […] המושחתים והנהנתנים החזיריים, […] מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים, […] המטרידים המיניים והאנסים, קומץ. […] איך זה שהקומץ שולט בנו? איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע, הוא, הקומץ, נעשה לרוב?".
תמצית הנאום של גרבוז, הנאור – באדיבות ויקי היקרה. כנראה הקומץ החליט להשיב לו במניעת פרס. איני אוהב ומעולם לא אהבתי אותו כאמן, בעיני הוא בינוני – האמנות שלו היא פטפטנית, אין החלטה אמנותית זה נראה לי כזה בליל משורבט שמסתתר מתחת להר של אמירות ובדיחות בלי סוף.
וכן הוא גזען, והוא באמת גזען, אפילו שהוא לא מבין שהוא כזה, לא אמור היה למנוע ממנו קבלת פרס, אם יש מי שחושבים שהוא ראוי לפרס – החבר שלו בוועדה כן חושב שהוא ראוי. הפרס אינו ניתן על היותו איש מופת, אלא על הישגיו כאמן פלסטי.
בכלל הפרסים בעיני כמובן כמו השתתפות בכל מיני תערוכות "חשובות" לא מיצגים אמנות איכותית. אולי ההפך – הם מייצגים בעיקר החלטה עכשווית של אוצרת או אוצר כזה או אחר. טרנד או משהו, אמנות הביאנלות והפרסים אינה תמיד מנומקת לבד מהיותה טרנד.
אבל מי שואל את החבר האחרון בצבא פולניה. הקומץ תמיד הקומץ. הוא זה שמחליט, גם אם היו נותנים לו פרס. זה היה קומץ.
יאיר היה שייך לקבוצת האמנים "עשר פלוס" : רפי לביא, אורי ליפשיץ, בוקי שוורץ, פנחס עשת, ציונה שמשי, מתי בסיס (ולימים, גם מיכאל דרוקס, יואב בראל, אלימה, אמנון ויינשטיין, רן שחורי, מיכאל אייזמן, יוכבד ויינפלד, יאיר גרבוז, עודד פיינגרש)
ל אישית אני חושב שמיכאל דרוקס פי כמה איכותי מגרבוז הוא כלל לא נחשב בעיני כאמן מהשורה הראשונה. ברם מה שאני חושב חסר חשיבות. לצערו של גרבוז הוא ייכנס להיסטוריה כנראה גם האמנותית כאיש עם פה גדול, וגזעני. או שאני טועה. או שלא.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
בראש הוועדה עמד חבר אישי של גרבוז מה זה אומר על שניהם. ובכל זאת זה לא הצליח.