הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

כדור שני אני חש שבעצם אין לי מה לומר. אין למי לפנות בעצם. יש מסך של אטימות ורוע בכל מקום.

גם בייצוג אמנותי אני חושב שאין ייצוג לרוע כזה, ולא יכול להיות ייצוג. בבית ספר לאמנות דווקא היה לי מורה שחיפש איזה ביטוי, אני כבר אז הבנתי שזו נטיה פורנוגרפית, אימי ז"ל שנאה את הסרטים והטקסים של ימי השואה היא הרי באה משם. חייבים לחקור, אבל קצת צניעות בייצוג ובטקסים לא תזיק.

המדינה פגעה בניצולים מימי בן גוריון שהיה בריון ואלים כלפי הניצולים וממשלתו התנהלה בבריונות, מאז זה הפך לסטנדרט. כל הממשלות מאז התמידו בכך מי יותר ומי פחות.

אז מוטב לשתוק.