הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

קשה לי מנהגי אבלות שהם קונצנזוס, אני לא מתחבר. אבל אתמול כמעט לא הייתה תחנה חילונית ברדיו שנמנעה מלציין ולדווח על מותו, בציון הסברים ומומחים לדבר.

ובכל זאת, מפליגים חילוניים על מנהגי הצניעות של האיש, בן 104, שישן כך אומרים על מיטת סוכנות (סוכנות ציונית?) אולי מגיל מסוים אדם אפילו הכי צנוע הופך ציניקן. ולי נראה שמי שהגיע לגיל 104 וישן על מיטת סוכנות אולי מתעללים בו קצת רוך אני מחפש שם. אולי לא, זו בחירה שלו.

המרחק בין מנהגי האבלות הוא כמעט אוקיינוס, לי היה קשה להיפרד מאימי ז"ל שגם בינה לביני היה אוקיינוס הבדל, אישה פשוטה, ניצולת שואה, מבית מאד דתי בצ'כוסלובקיה של אז, שהייתה מרשה לעצמה פינוק אחד, רק בבקשה צנועה שאקנה לה עיתון בגרמנית מידי שבוע. כשלא קניתי היא הייתה עצובה, חלק מהאוכל שאכלתי שהיה טעים ופשוט הגיע מהעיתונים בגרמנית.

אבל אני זוכר אותה בימי שישי מדליקה נרות שבת הרבה לאחר שהיא נפרדה מחיי הדת, כולנו היינו חילוניים, אבל היא המשיכה להדליק נרות שבת. מודה אני מתגעגע לראות אותה עומדת עם הידיים על העיניים ומטפחת בראשה. אני לא מאמין, והיא סנטה בי לא פעם בהקשר זה אבל בחיוך כזה. כשהבינה שאני נוטה שמאלה, הייתה מביטה בשמאלנים שלא אהבה ואומרת לי בבוז שקט, החברים שלך.

אבל גם אני משתנה כל הזמן, ומביט על החברה החרדית במבט שונה אולי יש לי ציפייה שהם גם ישתנו, העולם משתנה הגיע הזמן. יש לי משפחה חרדית שאין לי קשר איתה, ובכלל איני אדם משפחתי.

אבל יש לי זיכרונות פה ושם שקופצים לבקר אותי.

שימו לב לכותרת של מודעת האבל – "אבלים עם כל ישראל על פטירתו" ממש לא מודעת אבל צנועה וכנראה לא לפי בקשתו למות בשקט בצנעה.