הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

המתים של אוסלו, שלא משנה אם אתה ימין או שמאל, ערבי או יהודי, הם עדיין מתו באלפים.

כשאני אקרא ולו פעם אחת, מישהו שמדבר עליהם, על הפלסטינים ועל היהודים, אלפים מתו, כאילו הם לא היו כאן על האדמה הזו, נשכחו או נכון יותר הושכחו.

מה קורה עם הזכרון עד כמה הוא מניפולציה פוליטית, ברור שמישהו מסרב להכיר בכך שכתוצאה מאוסלו מתו אלפים, ימנים ושמאלנים, ערבים ופלסטינים יהודים וישראלים.

כל הזמן מדברים על אוסלו מנקודת היבט פוליטית, יש תומכים עדיין, ויש כאלה שהתנגדו מלכתחילה, ויש כאלה שהבינו בדיעבד, תוך כדי ההרג והרצח הבלתי נתפס, שזה אולי נקרא "תהליך שלום" אבל זה משהו אחר.

ההיסטוריה תהיה חייבת להסביר למה מעבר למחלוקת הפוליטית אין תודעה סבירה ומערכת הזכרה וזיכרון לאלה ששילמו את המחיר.

לכל מלחמה יש ימי זיכרון, לאוסלו אין. יש אלפי הרוגים משני הצדדים, איש לא מדבר עליהם. יש דוברים מימין שמדברים על מחיר אוסלו, אבל לא ממש איכפת להם מאלפי ההרוגים, זה טיעון בסה"כ במערכה הפוליטית. אבל באמת מתו אלפים, מתו. ואיש לא זוכר אותם. הממלכה המדינה לא מציינת את יום מותם. הם נעלמו. אם אדם מת בקרב יש לו סיבה, ויש מי שיסביר, אפילו אם מדובר במחדל.

אוסלו הניבה אלפי הרוגים, איש לא מסביר, אין להם זכר. נעלמו מעל פני האדמה, למעט המשפחות, שכואבות, הכלל הקולקטיב נטש אותם, ואת הזיכרון.