
סקיצת הכנה לציור..

על הציור מויקי :
בשנת 1816 יצאה הספינה הצרפתית "מדוזה" אל עבר חופי סנגל, בשליחות לואי ה-18, שביקש לשקם את ההיאחזות הצרפתית באזור. כשהייתה מול חופיה המערביים של אפריקה, עלתה הספינה על שרטון. הקברניט החליט לנטוש את הספינה, אך מכיוון שהיו רק שש סירות הצלה, בנו אנשיו רפסודה בשביל שאר הנוסעים. לאחר שראו כי גרירת הרפסודה אינה אפשרית, חתכו אנשי הצוות בסירות ההצלה את חבלי הגרירה והפקירו את הרפסודה לגורלה. בעוד שעל סירות ההצלה עלו הקצינים ובני המעמד הגבוה, הועלו לרפסודה פועלים, חיילים ומלחים פשוטים ולא ניתנה לה כמעט אספקה, פרט ליין וביסקוויטים בכמות בלתי מספקת.
המצב ברפסודה הלך והחמיר במהירות. בלילה הראשון התאבדו או מתו 20 מהנוסעים, בלילה השני שתו החיילים והמלחים, שהיו בטוחים במותם הקרב, לשוכרה. חלק מהחיילים, ששירתו עוד בצבא נפוליאון בונפרטה, לפני שיבת המונרכיה, ביקשו לבצע מרד ועל הרפסודה התחולל קרב דמים. ביום הרביעי החלו הניצולים אוכלים את גופות חבריהם המתים. לאחר שמונה ימים השליכו החזקים שבנוסעים את החלשים והפצועים המיימה. מתוך 150 איש שהיו על הרפסודה ביום טביעת האונייה נותרו 15 בלבד, אשר ניצלו שבוע לאחר מכן.
כאשר נודע סיפורה של רפסודת המדוזה בצרפת התחוללה סערה ציבורית. אל הזעזוע מתיאורי האיבוד המהיר של המוסר האנושי נוספה ביקורת על רקע מעמדי וגזעי. מבקרים חברתיים ראו ברפסודה סמל למדיניות המלוכנית החדשה-ישנה, שהעדיפה להציל את בני המעמדות העליונים ולהפקיר את העניים לגורלם. ס ציטוט
מה היה גרוע יותר בסיפור על רפסודת המדוזה, ההתנהגות האנושית של האנשים על הרפסודה?
או עצם הנטישה של ה"מעמד הגבוה" ? – הקצינים והמעמד הגבוה שהשאירו ללא אוכל את הפשוטים על הרפסודה בעוד הם נמלטים בסירות ההצלה. אפשר ללמוד מהסיפור והציור עצמו על עוד דברים הקשורים במעמדות או באליטות, איך תמיד משאירים (ע"ע תושבי דרום תל אביב) את העניים לבד מול איתני הטבע, או מול מצוקה, ואז פוערים עין צדקנית ומיוסרת כאשר הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים להתאם ליצר ההישרדות החייתי הקיים בנו. מי יותר מוסרי בסיפור, הצדקנים?
אלה שתמיד מטיפים מוסר, כאשר בודקים בציציות, הם מתגלים בדרך כלל תמיד במלוא קלונם.
עוד מציוריו של האמן המעניין הזה, שעשה עבודה על חולי נפש עבור חלוץ רפואת הנפש, ד"ר אטיין ז'אן ז'ורז'ה .


כתיבת תגובה