הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

לגבי ההזיה שהיא בת דודה של הנורמליות שחדלה, אולי כדאי להבין מהי נורמליות, ומכיוון שממש איני נורמלי לא במובן הטוב או הרע, אלא בכלל ואני מודה בזה ברצון, אזי אין בעיה להקשיב להזויים, כמין הודאה בכך שההזויים הם סוג של נורמה.

כשאדם נורמלי הוא בהכרח טיפש או יהיר או סתם אידיוט, כי הוא מתעצל לחשוב פעם בכמה זמן. וחש בטחון בנורמליות. יש לה כאילו כללים וגבולות. וזה טוב, כי כשיש גבולות לא פוגעים, אבל המטרה אינה במילא לפגוע, אז.

אני זוכר שהייתה לי רתיעה מילדים שלהם אני מכין מכשירים, מהחינוך המיוחד, אולי איזה בורגני אידיוט בתוכי רצה להגן על שאריות הטמטום שלאורו חינכו אותי. להיות סולידי, הגון, נורמלי. רק שזה לא הצליח להם איכשהו.

עבדתי איזה תקופה במוסד כזה, ולא נהלתי שיחות עם ילדים כי חשבתי שאין טעם, וגם חששתי לא להתנהג בצורה ראויה ואז לפגוע בהם, היו שם מקרים ממש קשים, כאלה שהיו מבחנתי בלתי נגישים.

והגיע איזה בוקר, והייתי כרגיל באותו מקום שתמיד הייתי, ואותו אחד שמו היה שגיא, אומר לי "בוקר טוב מיכאל" ואני מודה זה הבהיל אותי, עניתי כמובן.

למחרת בדיוק אותו דבר, "בוקר טוב מיכאל" ואז שאלתי לשמו, ועניתי לו בהתאם. וככה הכרנו, והתחלנו לדבר, הוא מסתבר קלט הכל, הבין, מתוך הגוף המעוות שלו בצבצה דמות אדם חביב. ונהלנו שיחות, הוא תמיד היה נחמד, לא כולם כאלה, חלק מהבעיה היא איזון תרופתי, ולפעמים אינך יודע למה לצפות.

ועלתה לי מחשבה אז שאני בעיניו הייתי הזוי, הוא להבדיל חצה את המחיצה והקדים אותי וכך למדתי משהו על הזיה, על מי שנורמלי בעיני עצמו ונרתע מהשונה, לפעמים שכחתי מה שלמדתי, זה הרבה יותר נוח להרגיש נורמלי.

אני לא יודע מה המסקנה, בכלל תשובות החלטיות מרתיעות, אבל ייתכן שאנחנו בתקופה שרק ההזויים מצליחים וגם לא תמיד להבין אותה, לתפוס במה מדובר באמת.