תכופות כשבן חורין משתחרר ממשהו הוא נישא על כנפי דמיונו ואולי שוגה במרחב כאילו נסתיימו צרותיו וכל העצב נעלם.
בבוקר הכל התחיל בהרגשה אופטימית, משהו השתחרר בעיקר הרגשת המועקה שעמדה בתוכי כאילו שתלו אותה לצד הלב, בתוך חלל שהתמלא במים עכורים ומחכה להתנקז לאיזה אפיק שיוביל במידרון החלקלק אי-שם ועד לעיר הצפונית שבמרכזה נחל אכזב, עיר עזובה, כמעט מיואשת, עוד זכור היום שנסעתי לבקר את חברתי בקיבוץ, ולעיתים היינו אוכלים גלידה בעיר המאובקת אלא שאז סוסים דהרו בשדרה.
עכשיו נעלמו הסוסים, העיר נמנמה משהו והרכבת זחלה לאט עד שהגיעה לקצה, משם השתרכתי עד לרחוב והתחלתי ללכת הלאה עד למקום בו הפכתי למעט זמן שוב לבן חורין לחלוטין, מעט מידי זמן, אבל אפילו השעות שנקפו לא הצליחו להקהות את ההרגשה הנעימה של השחרור ממשהו שהעיק עלי לאחרונה .
הלילה ירד והגעתי לשלב הסופי, עומד מול האיש שלו חיכתי, השיחה קלחה ולרוב הייתה נעימה, בסופו של דבר נפרדנו, לא כמו ידידים אבל בהשלמה, נפרדתי משם, מרגיש ריק וקל.
לא אכלתי כל היום, הרגשתי רעב, אכלתי בייגלה כזה עם שומשום שחטפתי כדי למלא את הבטן, ועליתי שוב על הרכבת הריקה והקרה, וחיכתי שתתחיל לזוז דרומה, היא כמעט נרדמה והתכסתה בקור שהיה ניגוד מקפיא לעומת החום שבחוץ, ואז לאחר זמן הרכבת התחילה לזוז כאילו בלי משים כן ממש כך, חבורה צעירה הרימה קול בסמוך, ואני ניסיתי לנמנם בלי הצלחה, הרכבת המשיכה לקרטע עד שהאורות התחלפו והצללים הפכו למשהו מוכר, נמל ותרנים וצלליות של אוניות, ולפתע רעם עבה כזה ועמום של צפירה, ואט אט החליקה בולמת בדריכות צורמת עד שנעצרה ואני שמתי את התיק על הגב והלכתי החוצה מהר, מנסה להיות יציב למרות שהגוף היה חלש, ועליתי ברחובות מעל, עליתי עד שהגעתי לואדי השומם כמעט, והיו שם בערך שלושה אנשים אחד שמן עם חולצה לבנה צועק בקול מתחת לפנס שהפך את הראש הקרח שלו למין זרקור בוהק והסתכלתי על האור וראיתי משהו עף, וזה היה מקק קטן שנחת לו ככה בקלילות ליידי, הבטתי לפתע על האוטובוס שהתקרב והרגשתי הקלה, עליתי עליו מהר, שלא יכנסו כל המקקים אחרי והאוטבוס החל במסע למעלה אט אט, עד שלבסוף בלי מרכבות סוסים הגעתי בשלום הביתה, חופשי סוף סוף לכמה ימים.
