כי לפי מחקרים הציונות לא הייתה סולידרית כלפי אזרחיה.
לא ממש כמו שחשבנו…
מאמר בווינט של הפרופסור יונה :
כבר אי אפשר למצוא אנשי ציבור ורוח רבים שמבכים תמורות ערכיות ותרבותיות אלו, משום שהם רואים בהן חלק בלתי נפרד ממגמות חובקות עולם. אך גם אלה שכן מביטים בעין ביקורתית נוטים ללהג על אובדן הערכים שמכלה בנו כל חלקה טובה, ולתת דרור לגעגועיהם לישראל הישנה והטובה שהתאפיינה, כך הם אומרים, בנוער חדור ערכים ומחויבות עמוקה לשינוי פני החברה. בפרצי נוסטלגיה אלה יש יותר פנטזיה מאשר היסטוריה, יותר עיוות של העבר מאשר תיאור מדויק שלו.
ערך הסולידריות החברתית מעולם לא זכה למעמד עצמאי באידיאולוגיה הציונית. הוא תמיד היה כפוף למטרותיה המרכזיות: כיבוש הארץ וכיבוש העבודה. טענה זו עוברת כחוט השני בספריהם של איש מדעי המדינה זאב שטרנהל, שחקר את תולדות תנועת העבודה, ושל הסוציולוג הפוליטי לב גרינברג, שחקר באופן ספציפי יותר את תולדות ההסתדרות. שניהם הראו שמאז ומתמיד רתמה תנועת העבודה את הערך של סולידריות חברתית להיגיון הלאומי, ונטשה ערך זה כלאחר יד בכל עת שלא עלה בקנה אחד עם ההיגיון הלאומי.
קו פרשת המים ביחסי הגומלין בין שני ערכים אלה היה מלחמת ששת הימים והשלכותיה, ובמיוחד מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים. מצד אחד של המתרס ניצבו הפלגים המשיחיים של הציונות הדתית, שכל מעייניהם היה נתונים למפעל כיבוש הארץ. מפעל זה ממשיך לשקף, בזעיר אנפין, את הקשר הגורדי בין האידיאולוגיה הלאומית לערך הסולידריות החברתית. כפי ששלמה סבירסקי ממרכז אדוה מראה, המחנה הלאומי-ההתיישבותי, זה שהמדינה רוצה ביקרו, זוכה לסבסוד נדיב של שירותי הרווחה, דבר שמבטיח לחבריו רמת חיים גבוהה יותר מרמת החיים הממוצעת בישראל.
הקישור למאמר:
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
