דה קירקו הוא אמן שתמיד אהבתי , הזיכרון שלי הבעייתי , זוכר מישהו שדיבר על שגעון בעידן המודרני כסימן לשפיות, ככה מצאתי את עצמי תמיד חש כשהבטתי בציור שלו, כאילו הציור של דה קירקו מנבא את המצב הבלתי אפשרי של המצב האנושי, את הגיחוך על הנסיון להלביש פרספקטיבה מדעית במציאות ואת חוסר ההצלחה, לעומת אשר שגם מנסה להתמודד עם עיוותי פרספקטיבה אבל באופן שונה פחות מבריק מבחינה של מהות אנושית ויותר מצטמצם למשחק בעיוותים טכניים של הפרספקטיבה על דו-מימד שאיני אוהב, דה קרירקו הוא אמן מאד כבד לעומתו איפה הקלילות חסרת המודעות של אשר, הצבעוניות שלו והגופים הם בעלי עוצמה רבה, הנטיה לכהה וחוסר הקלילות , עם מידה של עגמומיות והומור עצוב והזוי אבסורדי ותלוש, כאילו שהוא מנסה לומר "תראו אני מנסה לצייר בצורה שכלתנית אבל משהו משתבש" ותמיד מאחורי קיר מופיע צל , אבל לא צל שמשחק בתוך כללי הפרספקטיבה הנכונים הכללים מתכופפים, והצל הוא צל עם רצון משלו , כאילו החלום הופך בסימטאות הקלאסיות למציאות שלפעמים היא סמלית ולפעמים היא סיוט לא מובן.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
