בדרך בנסיעה היום יצא לי לראות את החניה שאירגנו לאנשים שבאו ללוות את אסף רמון ז"ל.
שני שדות הפכו לחניה, מכוניות לאלפים, אולי אני מגזים, היו המון מכוניות ככה שהתנחלו בשני שדות, ליד הצומת, אבל המוות הזה היה כמעט בלתי מובן לא רק לפי מה שהתרחש בשדות אלא לא פחות המילים בהם בעיקר פוליטקאים ועיתונאים עשו בהם שימוש, תחרות כזו נבזית בין עיתונים מי יגרה חזק יותר את שלפוחיות הדמעות של הקוראים, בלאות כזו , מייצרים העיתונים את המילים הללו שכל כך רחוקות מהמוות, למה המוות כל כך מצליח להפיק גודש קיטשי כזה, איך זה שילד אתיופי שנרצח אינו הבן של כולנו והבן של רמון שנשללה ממנו הזהות האמיתית שלו, כאדם, והוא הפך לכלי ציוני להמשך ההפקה הציונית של גבורה, שכול, מלחמה וקיטש.
האם גם במקרה הזה למוות יש ממשלה ציונית, ואילו למוות של ילדים אחרים אין שום הד, בשום דרך, חיים צעירים שנקטעים תמיד יהיו עצובים, השכול הכפול במשפחה שכבר טעמה ממנו טרגי ומפחיד, יד הגורל האכזרי מבעיתה, אבל אל נשכח שאסף המת, היה שונה מהזהות שנכפתה עליו ע"י המציאות הזו ההפכפכה.
כמה חוסר צניעות יש בפרהסיה שמתעלמת מאנשים וגוזלת מהם את הזהות בשם איזה רצון להפקה גדולה של רייטינג באמצעות קיטש מהסוג השמור למוות האנשים הנפלאים, המוות לרגע הופך נפלא, מנחם, אפילו נכסף .
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
